אין חולק שאוהדי מכבי ת"א אכן חטפו באמסטרדם מכות רצח. כנופיות מקומיות, סביר להניח שמוסלמיות, אכן רדפו אחרי המכבים חמושים במוטות ובאגרופים ובכל הציוד שכולרות נוהגים להצטייד בו בדרכם לשנות את הצורה של המטרות המהלכות שלהם. אלא שבין המכות באמסטרדם לבין התיאורים הזוועתיים בישראל - המרחק היה רב.
חשופת שיניים וצמאה לדם הסתערה התקשורת הישראלית, המשודרת והכתובה, בטונים ששמורים ליהודים המתבוססים בדמם ברחובות, גוססים וקרועי פיסות בשר ובצרחות "פוגרום", "פרעות", "שוב נרדפים יהודים על אדמת אירופה". אוי ויי. אוי ויי. שוב אלוהים מסתיר את פניו מאיתנו.
וכשנחתו "מטוסי החילוץ" בארץ והתברר שכל היהודים הטבוחים שבו בחיים, עם כל האיברים שאיתם יצאו למשחק, התברר גם ש"פרעות" לא היו שם; אריות ונמרים לא שולחו חופשי לרחובות לטעום יהודים; שבינתיים אין צורך להזעיק את ביאליק מהעולם הבא שיכתוב את הבית החדש של "עיר ההריגה"; ושאמיר אוחנה וגדעון סער (הידוע באומץ ליבו) יכולים להסיר את הקפל"ד והאפוד הקרמי ולקפל את המצנח שאיתו תכננו לצנוח על האויב אגב ירי אש מקלעים שוטפת.
להיות המסכנים של העולם הוא חלק מהנרטיב היהודי ישראלי המודרני. ייאמר לזכותנו בעניין זה שההיסטוריה חילקה לנו מנות גדושות של אכזריות וקייס מצוין. זה לא אומר שאנחנו מסכנים כל רגע ושראוי לנו לנופף בדגל האומללים כל אימת שגוי אכזר דורך לנו במקרה על האצבע הקטנה ברגל.
אנחנו, למרות הפוזה של ראש הממשלה, איננו אומללים. אף שאנחנו חושבים ככה. ולמרות הדמיון הקלוש, יהודים לא נטבחו באמסטרדם בשבוע שעבר. מכות, מה לעשות, יש בכל העולם. ובכל אופן תפקיד התקשורת הוא לשמור על פרופורציה ולדווח נאמנה על האירועים. בוודאי אפשר לתבל קצת, אף אחד לא מת מכמה זעקות געוואלד, אבל לקבל את כל ארסנל הגבות והמצח המתכווץ בחומרה של יונית האלכסונית סתם ככה בסוף השבוע, רק כי כמה ישראלים - בעצמם לא קדושים - ספגו מכות ברחוב, זה לא ראוי ולא מגיע לצופה. מילים אלה נכתבות לפני משחק נבחרת ישראל בפריז. נקווה שממשל וישי לא הכין לנו שם הפתעות לא נעימות.
התרעות פיקוד העורף