פוצ’ו – ישראל ויסלר בתעודות – נשאר אותו פוצ’ו, עם ההומור המיוחד, גם כשהוא מתבקש להגיב על ההכרזה עליו בשבוע שעבר כאחד מתריסר ותיקיה של תל אביב שיעוטרו ביום העצמאות באות יקיר העיר.
“יקיר?”, מגיב בחיוך ממזרי מתחת לשפמו הפלמ”חניקי האיש שיחגוג בשבת יום הולדת 95, “שמחת זקנתי! הייתי שמח יותר לבוא עם התואר הזה להוריי ולעשות להם קצת נחת. טוב, אם לא הם, שישמחו הילדים והנכדים. הצרה היא שמלבדם אין לי את מי לשמח. נשארתי כמעט בלי חברים שלחמו איתי במלחמת השחרור, היום הם מסתכלים עליי מלמעלה”.
פוצ’ו הספיק להתגייס לפלמ”ח חודש לפני הכרזת העצמאות. ביוזמתו חזרו הוא וחבריו לכיתה בגימנסיה הרצליה בתל אביב חצי יובל אחרי שעזבו אותה כדי להשלים את לימודיהם. בספרו המכונן “חבורה שכזאת” ובסרט שהופק בהשראתו מסמל פוצ’ו בעיני רבים את דור הפלמ”ח. מי שזוכר עדיין שיירות של גמלים מדנדנים בחופה של תל אביב היה, לדבריו, שובב לא קטן מילדותו. הזיכרון הראשון שלו הוא תאונת דרכים שלה גרם בגיל 4, כשחצה במרוצה כביש עפר והתנגש בשליח של המכולת, “והמשלוח שלו התפזר לכל עבר”.
“את הספר הזה, הראשון שלי שהתפרסם, כתבתי כשהייתי בהכשרה בקיבוץ נתיב הל”ה תוך כדי עבודה במטעים. עשיתי זאת בסתר, כי התביישתי להגיד שאני כותב ספר. שכן, מי אני? טולסטוי או ויקטור הוגו? שלחתי את הספר להוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’, וקיבלתי אותו בחזרה עם הערה שאני צעיר מדי מכדי לכתוב ספרים”.
אם לא הספיקו החובות שצבר, החוויות מהפלמ”ח המשיכו לפעפע בו ולאחר חצי יובל הוא גלגל סרט נוסף על פי ספר אחר שלו, “יוס’לה, איך זה קרה?”, בהפקת נפתלי אלטר. “הפעם הסרט נעשה כפי שרציתי, אבל הוא נכשל בקופות כישלון מחפיר, ושוב כל החובות היו עליי”, הוא אומר.
"עם נשים גורודיש לא היה שה תמים", מספר פוצ'ו עוד. "פעם, אוטוטו לפני מלחמת ששת הימים, שלחו מקורס קצינות קצינה טרייה שתהיה ראש לשכתו של גורודיש. היא באה אלינו חדורת מוטיבציה להביא תועלת לצבא. 'בואי, תשני איתי בקרון', הורה לה האלוף. אחרי שעתיים ראיתי את דלת הקרון נפתחת וממנה יצאה הקצינה הטרייה כשהיא בוכייה. למחרת היא יצאה למקום אחר בצבא".
פוצ’ו היה נשוי לדיצה מאיר, בת השכנים משדרות ח”ן ונצר למשפחה שהקימה את מגדל שלום, עד מותה ב־2008 ממחלה. עדנה, בתו הבכורה, היא אשת חינוך ובנו הצעיר, ימי ויסלר, מוכר כמי שהיה מנהיג להקת “הביל”ויים”. אורי, בנו האמצעי, נפטר ממחלה קשה. “זה היה אסון נוראי”, מעיד פוצ’ו. “אורי היה לא רק בן אהוב, אלא גם שותף בעבודה - כצייר הוא אייר את הספרים שלי. אבל אני לא אחד שבוכה. אם כבר, אז רק בסרטים”.
לפוצ’ו הייתה במשך שנים חברה, צעירה ממנו ב־14 שנה, עד שנפרדו דרכיהם. “אולי לא נעים לגלות, לאחר שבמשך שנתיים־שלוש תמרנתי בין כמה בנות, התאהבתי בנסיכה אחת בערב שירה, שבו לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי. במשך כל תקופת החברות שלנו הקפדנו על מגורים נפרדים”, מספר פוצ’ו בגילוי לב שמתבטא גם בספרו האוטוביוגרפי “בחיי”.
הוא גר עשרות שנים בצפון הישן של תל אביב ומחלק את זמנו בין דירתו שם ובין בית כפרי שיש לו בכרמי יוסף. “משהו איום ונורא עובר על העיר שלי עם כל החפירות והבניות שמשבשות את התנועה”, הוא רוטן. “למזלי, כשעברתי את ה־90 ירדתי סופית מהקטנוע שאיתו היה לי קל להגיע ממקום למקום, ועד לפני שנה עוד נהגתי באוטו”.
ממרום גילו וניסיונו, פוצ’ו משקיף על מדינת ישראל ואינו רווה נחת. “שואלים אותי, כמו את האחרים מבני דורי, אם למדינה הזאת פיללנו”, הוא משתף. “מי פילל אז ומי מילל. יצאנו להילחם בלי לחשוב הרבה. לדעתי, אין להתפלא על מה שקורה עכשיו. כבר בהתחלת המדינה בן־גוריון הבטיח לא לפרק את הפלמ”ח, ובכל זאת פירק. כבר אז הבנו שאין פה הרבה ערך להבטחות ושמשהו מסריח שם, בחלונות הגבוהים”.
התרעות פיקוד העורף