בשבוע האחרון כולם התיישרו מאחורי המנהיג הגדול שהנחה, שהוביל, שהורה; ואף מילת ביקורת לא נשמעה מעבר לשבחים. ואין מי שהתיישר יותר מאחורי הסנטימנט המיליטריסטי יותר מערוץ 12, שזכה השבוע להיכלל באותה משבצת כמו ערוץ 14, באיומים של איראן להפציץ ערוצי תעמולה ישראלים.
כמובן, שהיה ברור ש"ארץ" לא תחזור לשידור רק כדי להצטרף למקהלת המלקקים, זה היה יוצא אמין בערך כמו הזעזוע הקולקטיבי מכך שנפתלי בנט העז להגיד שנתניהו מונע משיקולים אישיים. אבל הנתיב שבו הלכה התוכנית היה אפרורי, שלא לומר, פחדני: היא העלימה את הפוליטיקאים כמעט לחלוטין מהתוכנית.
ההסחה
זהו מערכון מהודק, שלא מבזבז יותר מדי זמן על דאחקות, מצליח להביא כמה פאנצ'ים וגם לאזן עם השטויות של שר הביטחון (בהסחה) ישראל כ"ץ. אבל הוא מרגיש לא במקום, כי הוא טובע בין אינסוף פאנצ'ים על פיקוד העורף, ההתרעות המטרטרות שלו, ובקיצור - כל מה שחרשו עליו בטוויטר וכבר העלה עובש לפני יומיים.
זו הייתה יכולה להיות בחירה חכמה, לחנוק לפוליטיקאים את זמן האוויר, אם הייתה בה מן האמירה: אתם לא שווים את זמן השידור בפריים טיים. "ארץ" הייתה יכולה למשל, לשבץ מערכון שישלב אנשים אמיתיים, כמו שעשתה בתחילת המלחמה כשהביאה ניצולים מהטבח (ובהמשך גם חטופים ששוחררו). הפינות האלו כללו לרוב לא מעט נונסנס שכל מטרתו הייתה להצחיק את האורחים, והתוצאה תמיד הייתה משעשעת ונוגעת ללב.
בדרך כלל, כשהם מגיעים עם תמהיל של פוליטיקאים, הם מגשימים לצופה איזו פנטזיה: שהכתבים והפרשנים יגדלו עמוד שדרה ויעמתו את נבחרינו היקרים עם השאלות הקשות. אבל כאשר הם עומדים בפני עצמם, הפאנל הופך להיות דלוח יותר ממהדורת השעה 16:00, ומתמקד בחיקוי המניירות האישיות של הכתבים.
זה מצחיק יותר בפרסית
היישר מהבוידם
הרבה מהבדיחות בתוכנית אמש הרגישו כאילו היו האפשרות הראשונה שעלתה בחדר הכותבים, תוצאה של תוכנית שנתפרה בחופזה ותחת מחסור אקוטי בשעות שינה. ובמובן הזה, היא הציגה מראה מדויקת מאוד למצב הרוח שלנו בשבוע האחרון: מי מאיתנו שלא יכול להרשות לעצמו להיעדר מהעבודה, מג'נגל בין שיחות זום, תעסוקה לילדים והתקפי חרדה תכופים, ובעיקר עושה את המינימום ההכרחי כדי לסמן "וי" על המשימה. והאיכות - בהתאם.
התרעות פיקוד העורף