ואיך מגיבה המגישה לצידו? ששומעת את הבדיחה הלא משעשעת הזו שהתרחשה נגד הקולגות במגרש שלה? לא בזעזוע, לא בתהייה עיתונאית, אלא בחיוך מרוח על פניה וב"וואו" נפעם. כאילו מדובר בסיפור מתח פיקנטי. לא פחות ולא יותר, נציג ממשלתי מקורב לראש הממשלה, משתמש בתקשורת הישראלית ככלי לוחמה פסיכולוגית לא רק נגד אויבים, אלא גם נגד מבקריו בבית.
אם זה לא מוסר כפול אז מה זה? האם זוהי תסמונת שטוקהולם עיתונאית, במקום לנתק מגע ממקור שידוע ככוזב, ש"מבצע הונאה" עליהם, הם ממשיכים להחזיק בו, אולי מתוך פחד לאבד את "הכיוון", אולי מתוך אינרציה, אולי כי כולם עושים את זה.
והשאלה האמיתית שצריכה להישאל עכשיו: אם העיתונאים יודעים שמטעים אותם, האם גם אנחנו, הציבור, לא צריכים לחשוד שכל מידע שעובר דרכם, עלול להיות חלק ממבצע תחמון או נקמה? מה הערך של פרשנות שמבוססת על מקור שמודה בעצמו שהוא שקרן מקצועי? נראה שבממשלה כבר חרצו גורלות והפכו את זה למקובל עכשיו שעיתונאי הוא גם יעד להונאה.
אבל אולי הדבר המדאיג ביותר בכל הסיפור הזה, הוא שאותו "גורם מדיני" בחר להסתתר מאחורי ההילה הלאומית של מבצע ביטחוני מוצלח נגד איראן, ולהציג את ההונאה לעיתונאים כתוצר לוואי מתוחכם של הלוחמה הפסיכולוגית נגד האויב. אלא שבפועל, אי אפשר לדעת אם זה באמת היה כך, או שמא גם עכשיו מדובר במבצע תעמולה מתוחכם שנועד בעיקר לחלץ נקמה קטנונית ולסגור חשבון עם עיתונאים ביקורתיים.
ואם כך קרה בשעת חירום, כשהאינטרס הלאומי במרכז, איך אפשר להיות בטוחים שבימים שקטים יותר, אותם "תדרוכים" לא מסתירים מאחוריהם עוד תרגילים מטונפים, שקרים מחושבים וספינים מהונדסים? האם אנחנו כציבור יכולים להמשיך לסמוך על מידע שמקורו בגורם שכנראה איבד מזמן את ההבחנה בין אמת, מניפולציה ואובססיה תקשורתית.
התרעות פיקוד העורף