מתן מתאר גם רגעים שחותכים את הלב. הוא מספר כיצד כשעבר ממיקום אחד לשני, הוא טייל חופשי בין אוהלים בעזה, שבהם הייתה נוכחות של חיילי צה"ל קרובים, ועם זאת בלתי נגישים עבורו. הוא נאלץ להסתיר, לא לסמן, לא לקרוא להם לעזרה מחשש שהמחבלים יפגעו בו. כמה קרוב הוא היה לכוחות שלנו, וכמה רחוק בו זמנית.
התמונה הזו של נער שמסתובב בין חיילינו אך לא יכול היה להסגיר את מיקומו, צובטת את הלב, קרבה גיאוגרפית שלא הובילה להצלה, אנושיות שנחסמה על ידי אימת השבי. קשה שלא להרגיש צמרמורת לנוכח המרחק הזה בין נשמה וסכנה.
מתן צנגאוקר גם הוכיח שגם בלב השבי בתנאים בלתי אנושיים ביותר נותר בו גרעין של עוז של רוח לוחמת. הוא סיפר איך ניסה להגן על חטוף שחטף מכות מהמחבלים, כשלא יכול היה להגן על עצמו, איך התערב וניסה להפריד, איך התחצף לשוביו כשביזו את חיילי צה"ל, גם שם מתן לא שתק וסיכן את עצמו כדי לעמוד לצד אחרים, הוא לא נכנע יש בו את אותן תכונות שמאפיינות את אימו הלוחמת. רוח שלא נשברת, צדק ואומץ להילחם גם כשהכל נגדך.
ובזמן שהוא מספר על הרעב וההכאות במנהרות, מכונת הרעל ממשיכה בשלה. ממציאה סיפורים: על כספים משוערים, על רכוש ודירות, על חופשה של מתן במלונות במצרים ובקטאר, על "תעשיות" רגשיות. כמה נמוך אפשר לרדת, כמה זול מוכרת דעת הקהל והכל תמורת אג'נדה פוליטית.
אבל מתן לא נשבר. הוא מדבר ברוך, בנימוס ובאומץ. הוא לא מטיף ולא קורא לנקמה, רק מבקש שקט, הזדמנות לחזור לחיים ולבנות אותם מחדש. הוא גיבור, לא כי נלחם בחזית פוליטית, אלא כי שרד את הגיהנום ובחר בחיים. הוא דוגמה ומופת לחינוך הראוי והערכי שהעניקה עינב לילדיה, אם חד הורית מאופקים שנלחמה לבדה לגדל את ילדיה.
עינב צנגאוקר היא אם, המאבק, אינה מחפשת תהילה, רק את בנה. המאבק שלה לא רק החזיר את מתן, הוא הזכיר לכולנו מהי ערבות הדדית ומהי אחריות ציבורית אמיתית. ומתן הוא הראיה, אדם שתלוי בחסד הציבור, במחאות בכיכר החטופים, לאחר שעבר את הבלתי נתפס.
מול מכונת הרעל, שממשיכה גם עכשיו אחרי הראיון של מתן, מול הציניות והכיעור, החטופים נשארו בני אדם. וזה, בעידן שלנו, אולי המעשה הכי מהפכני שיש.
התרעות פיקוד העורף