"אני לא בטוח אבל אני חושב שמשהו במצב הרוח הלאומי התאים לה", מאבחן נהרי בריאיון משותף מיוחד לוואלה עם נועה קולר ל'ועדת תרבות'. "זו סדרה על חרדה, על דיכאון, על רצון לחיות, על איזה מין חיים אתה רוצה לחיות והאם יש לך זכות לחיות חיים שהם מעבר לחיים פרקטיים. כלומר, לא רק מלאכת החיים אלא חיים שיש בהם פנטזיה ושמחה. זו גם סדרה שמפלרטטת מאוד עם המוות. זה כנראה מאוד התחבר למצב הרוח הלאומי עכשיו. הלחץ הגדול סביב המלחמה והחטופים מעט נרגע ואז אפשר להתחיל לשאול שאלות אחרות".
נועה קולר: "כן, אלו שאלות שהן לא על מלחמה, שהן לא על סבל לאומי אלא על כאב פרטי. אני לא חושבת שזה כאב יומיומי אבל זה כאב מוכר".
קולר: "אני אציין שאני הייתי תלמידה של רם נהרי. כל הקריירה שלי, כל האודישנים שעשיתי בחיים - מי שהכין אותי אליהם היה רם. אז הייתה לנו חברות כזאת, של תלמידה ומורה. באתי אליו להתכונן לאודישן, עשיתי טייק, ואחד הדברים היפים שרם אמר לי היה 'אין לי מה להגיד לך, ואני לא לוקח לך כסף על זה'".
נהרי: "בדיעבד אני מצטער שלא לקחתי כסף (צוחק). אני הרגשתי שהיה בינינו בעבודה הזו חיבור מאוד גדול. זה לא הרגיש עבודה בכלל. זה הרגיש כמו מישהי שאני נותן לה משימה והיא חייבת לעשות אותה אז היא פותרת אותה בעצמה ועושה אותה. זה לא שאני מדריך אותה איך, אלא רק שולח אותה לכיוון מסוים והיא לוקחת את זה למקומות שאתה בכלל לא מצפה. אני במאי של שחקנים ועבורי היא לונה פארק. היא יכולה לעשות הכול. אנחנו יכולים לריב, להתעצבן, להתווכח, אבל כשמגיעים לשחק - אנחנו מאושרים".
נהרי: "האסכולה של נועה בחיים זה שצריך לדבר על כל דבר. אני משתעמם נורא מהר ורוצה לרוץ קדימה".
קולר: "נכון, דברים צריכים להיות מדוברים. אני גם יותר מאורגנת, טבלאות, אקסלים, אני צריכה לדעת לאן ממשיכים".
נהרי: "אני זוכר שכשעבדנו על הסדרה, אמרתי לך 'הלוואי ונשים מבוגרות יראו את זה ויגידו לעצמן שמדברים עליהן'. וזה קרה וזה אולי משמח יותר מכל ביקורת. ביקורות רעות, שברוך השם קיבלתי, אתה חווה נורא נורא חזק. אל ביקורות טובות אתה מתייחס כמו 'איזה כיף, זה גם מגיע לי'. אבל אין על התחושה שאנשים זקנים באים אלינו ואומרים שמדברים על החיים שלהם".
קולר: "אמא שלי אמרה לי 'תמיד האימהות בסדרות טלוויזיה רק באות להרגיז'. זה לא שזה לא נכון, גם אצלנו בסדרה זה ככה, אבל כשאמא שלי מסתכלת על תיקי עושה את התפקיד של אמא שלי, אז ברור שתיקי זו לא רק אימא שבאה להרגיז. זו אישה שלמה".
נהרי: "קודם כל, זה לא באמת הם. חשוב להגיד את זה. זו השראה. ישבנו וכתבנו עלילות, והבעל של נועה בכלל לא מפליץ אגב".
נהרי: "אבל בטח ובטח שזה בהשראה, כי אלו החומרים של החיים של נועה, וזה מה שמעניין אותה ואותי ומה שמצחיק אותה ואותי. אלו החומרים, אבל בשום אופן זה לא דוקומנטרי. אבל אני חייב לומר שאמרתי לנועה שלדעתי זה כבוד מאוד גדול שהבת שלך או אשתך עושה לך יצירה. מה אפשר לבקש יותר מזה?".
נהרי: "אני עובד עם גלית אשכול משנת 2000. תמיד היא רצתה את אביהו פנחסוב והוא אף פעם לא בא. היא כבר הכניסה אותי לאטרף סביבו והוא כל פעם לא בא. זה כבר עצבן אותי. ואז הוא הגיע והרגשנו שינוי אנרגיה בחדר. הוא לא בא רעש וצלצולים כמו שניתן היה לחשוב. הוא בא ושיחק. לפעמים רציתי שהוא יצעק יותר במסגרת התפקיד שלו, אבל הוא רצה דווקא להיות שקט יותר. יש סצנות בפרק 8 עם צעקות מאוד גדולות, שהוא לא רצה לצעוק. ואני רבתי איתו. אביהו לא הגיע לסדרה הזו כטווס. הוא בא להציג. לא היה צריך לקלף ממנו דברים, זה שלו לחלוטין".
קולר: "מבחינתנו זה היה לראות את המנעד הזה ששחקן יכול להביא, זה פשוט התיישב טוב".
נהרי: "כמה דורות ישלמו וכמה מעגלי סבל יהיו סביב 7 באוקטובר? זה פוסט טראומה להמון אנשים".
נהרי: "זה אפילו לא קומדיה אצלך, זה אישי".
קולר: "לא אני ולא רם ניסינו לעשות הומור שואה. אני מספרת על המשפחה שלי ואין שם שום סיפור בדיוני. הכול מציאותי. כולל הסיפור על השדיים של סבתא. כן קומדיה, לא קומדיה, אלו הם חיי. אני גדלתי בבית שמספרים בו סיפורים קשים על השואה, בשעות לא הגיוניות. אני הבאתי את זה לכם ותעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, גם הסיפור על הצב הוא סיפור אמיתי".
קולר: "אני גרופית. אני מרגישה בסדרה הזו את המעברים הבין-דוריים. במובן השחקני אני כמו הנכדה של ליא והבת של תיקי. אני ניזונה מהשחקניות האלו שהיו פורצות דרך שתיהן".
נהרי: "שתיהן נורא אוהבות את נועה. הן רואות בה מישהי שחולקת את השפה שלהן. גם תיקי, גם ליא וגם נועה הן לא שחקניות כבדות. תיקי למשל תמיד מצחיקה. היא לא מנסה לרגש. היא מרגשת כי היא לא מנסה לרגש. הן רואות בנועה ממשיכה שלהן".
נהרי: "גם לנועה וגם לתיקי אפשר לתת לשחק דמויות שעושות דברים בלתי נסבליים ומאוד לא מוסריים, הן יכולות לעשות את המוות לכולן, אבל כולם יזדהו איתם ולא ישימו לב. הן מתעתעות. וזה כל הכיף".
קולר: "אל תגזים עם 'מפלצתיים'. לא תמיד אנחנו עושים דברים מפלצתיים, אל תגזים. אנחנו ייצורים פגומים ואנחנו רחוקים מלהיות מושלמים ואנחנו גרידים ומעליבים ולא שמים לב אחד לשניה ומתקשים לכבד את ההורים שלנו ושוכחים להיות אסירי תודה. כל מיני דברים כאלה שקשה לעשות אותם. הסדרה חושפת שאנחנו לא תמיד באזורים המאוזנים שלנו, אנחנו נמצאים מעט באזורים האלה".
קולר: "אח שלי אהב את משינה ופורטיס בגיל צעיר. אגב, אני מכירה אישה שכשלא היה לה מה לדבר היא שאלה מישהו בן 40 'מה עם פורטיס?' זה היה נראה לה כמו דיאלוג שיכול להיות פורה. אני זיהיתי שם אישה שאין לה מה להגיד אבל היא מנסה".
נהרי: "הדמות של נעמי מדברת בווילנה על איך היא אכלה והתקלחה. זה נכתב לפני שחזרו החטופים ואז כשהחטופים חזרו הם דיברו על מקלחת ועל אוכל".
קולר: "ואלי שרעבי דיבר על לפתוח מקרר ולהוציא ביצה, לחם, מלפפון".
נהרי: "ואז אתה רואה מישהי בת אוטוטו 80 שהיא דור שני, שבסוף אומרת לאמא שלה 'היה בשר!'".
קולר: "אנחנו לא יודעים. לא את זה ולא את זה. כרגע לא קורה כלום. האם מישהו עכשיו מתכנס באיזה חדר וכותב את 'חזרות'? לא. אין שום תוכניות לעונה שנייה ל'חזרות' או ל'מקום שמח'. אבל משהו בטח יקרה, לא?".
נהרי: "תלמד לחיות עם חוסר ודאות".
קולר: "מי מאיתנו לא מתמודד נפש? הרי ברור שיש ספקטרום רחב, אבל הדבר הזה שהנפש שבירה ועדינה ואנחנו חיים במקום קשה".
נהרי: "אחרי 7 באוקטובר, אם ארצה להתקבל למחלקה המדהימה באיכילוב, לא יהיה לי מקום. התווספו המון אנשים. המדינה שלנו צריכה להבין שזה צריך להיות בראש ולתת תמיכה נפשית אמיתית לאנשים. כי יש מעגלים של אנשים שסובלים".
קולר: "מתוך מי שאני היום בגיל 44 אני רוצה לומר שעבורי טיפול זוגי שומר על הזוגיות. הטיפול עובד. רם היה מאושפז באיכילוב והטיפול עזר לו. יש דרך לטפל, יש מזור. יש דרך להקל. החיים יכולים להשתפר. זה כמו פרחים שצומחים בתוך קיר, משהו רך מגיע במקומות קשים".
התרעות פיקוד העורף