השיא הגיע בנאום נתניהו. לא רק בתוכן, שהיה טעון ומגויס, אלא בעצם הפורמט: ראש ממשלה שיושב בקהל וצופה בעצמו נואם על המסך בהקלטה מוקדמת. נרקיסיסטיות לשמה. קשה להמציא סמל חזק יותר לניכוס אישי של אירוע לאומי. זה כבר לא רק "נאום"; זו הצגה. ולצופה מהצד, זה הפך להיות תשדיר בחירות פוליטי חד צדדי ומוגזם, מאשר רגע של הנהגה ממלכתית.
הבחירות האומנותיות, הדגשים, הקהל שנבחר ובעיקר האווירה השמחה שנראתה כל כך מאולצת,כשהמצב במדינה לא פשוט - הכול כוון למקום אחד מאוד מסוים פוליטית.
גם סביב הקהל עלו שאלות מטרידות. לא רק מי הוזמן, אלא מי לא. ברשתות כבר התרוצצו טענות על סינון פוליטי, על בדיקות רקע לא רשמיות על תומכי קפלן, על ניסיון לייצר קהל "נקי" מביקורת לראש הממשלה. אין לכך אישור רשמי, אבל עצם קיומה של תחושה כזו מעיד עד כמה אמון הציבור בטקס נשחק. טקס ממלכתי לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמו אירוע למוזמנים "נכונים".
גם בבחירת מדליקי המשואות, במקום לייצר פסיפס רחב ומאחד מכל הצדדים, נדמה שחלק מהרשימה שנבחרה שמעוררת מחלוקת דווקא בשעה שבה הציבור זקוק לרגע של חיבור. כשמשפחות חטופים מרגישות פגועות על בחירתו של גל הירש, משהו בסיסי מתפספס.
וזו אולי המילה החסרה ביותר בטקס של אתמול: ממלכתיות. לא כי אין פוליטיקה בישראל - יש, והיא סוערת מתמיד - אלא כי יש רגעים שבהם היא אמורה לפנות מקום. טקס המשואות היה אמור להיות אחד מהם. במקומו קיבלנו מופע שהיה, במידה לא מבוטלת, על אדם אחד. על הישגיו, על דמותו, על מקומו. זה לא רק צורם, זה מסוכן. כי כשהסמלים המשותפים שלנו הופכים לכלי פוליטי, גם המשותף עצמו מתחיל להתפורר.
כן, היו גם רגעים יפים, בין מעוררי המחלוקת. היו גם מדליקי משואות ראויים, הייתה כוריאוגרפיה יפה, תפאורה מושקעת, ומוזיקה מרגשת ובאופן כללי אווירה שמחה. מילה טובה גם לרעיית ראש הממשלה: שרה נתניהו שנראתה מצוין, לבושה בטוב טעם ובאלגנטיות מרשימה שהחמיאה עד מאוד לגזרתה. היא אפילו לא הייתה צריכה פוטושופ או תוכנת ריטוש כפי שהיא נוהגת לעשות, כי היא פשוט נראתה נפלא.
אבל בסופו של דבר, כל זה פרט שולי בתוך תמונה גדולה יותר, תמונה של טקס שאיבד מהנשמה שלו. גנבו לנו את הטקס, גנבו לנו את המדינה. הטקס הפך לטקס של חצי מדינה.
טקס המשואות לא שייך לממשלה ולא לאופוזיציה. הוא שייך לציבור. לכולו. וכשחצי מהעם מסרב לצפות בו או מרגיש שהוא צופה במשהו שלא מדבר אליו, זה כבר לא טקס מאחד, אלא מראה שמדגישה את הפערים.
השאלה הגדולה היא לא מה היה אתמול, אלא מה יהיה בשנה הבאה : האם זה יחזור להיות רגע ישראלי משותף ללא הראש, ללא מלחכי פנכה, עם מדליקי משואות מכל הגוונים שראויים להדליק, או שמה שראינו אתמול הוא עוד פרק בקמפיין מתמשך.
התרעות פיקוד העורף