הודיה בהחלט נופלת למניפולציה ונלחצת. היא ממהרת להסביר את עצמה, ומדגישה שהתכוונה לכך שעכשיו היא שמחה לצאת למסע אישי בבית, אך שהיא עצובה על הדחתו של זוהר, ומקווה כן לתת צ'אנס לזוגיות הזו מחוץ לבית. אבל זה לא נגמר שם. רואים שהדברים של זוהר נכנסו לה עמוק לתודעה. בהמשך המשימה היא קצרה, מוציאה כעס ותסכול על שאר הדיירים, מבלי להבין שאלו בעצם נובעים מהסערה הפנימית שהיא חווה בעקבות הסרטון. ברגע הזה נדמה שהיא מתחילה להבין שאולי יש דברים שלא עשתה נכון. היא מפקפקת בבחירות שלה, וזה מובן במיוחד כשמרבית המודחים בפרקים האחרונים הם חברים קרובים שלה. כל אדם במקומה היה עוצר לשאול את עצמו שאלות.
וכעת לחשבון הנפש השני, של אלירן. אצלו הפרק הזה הוא חלק מנרטיב ארוך שנבנה בשבועות האחרונים. אלירן מתאר את עצמו כאדם בודד, משתף שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, ומאז חווה אכזבות ונטישות חוזרות מצד אנשים קרובים. הוא מרגיש שאנשים משתמשים בו וזורקים אותו, וזה הפך למוטיב מרכזי בחייו, כזה שממשיך גם בתוך הבית. אפשר לראות איך לאורך השהות שלו בבית, אנשים התקרבו אליו ואז התרחקו. בחלק מהמקרים הסיבה קשורה אליו, ובאחרים לצד השני, אבל הדפוס חוזר על עצמו. זה כבר מעבר למקרה בודד, זה שיקוף. אלירן מאמין שאנשים ינטשו אותו, ובפועל - זה בדיוק מה שקורה.
אי אפשר שלא להתחבר לאלירן בפרקים האחרונים. הפתיחה הזו של הלב, האומץ לדבר על השברים כל אלו מעוררים השראה. אני באמת מאמין שאם הוא יצליח לנתק את החיבור שהוא יצר בין אהבה לנטישה, הוא יוכל לבנות סביבו מערכות יחסים יציבות ובריאות. בפרק הזה ראינו אותו גם מתמודד באיפוק מול התנהגות לא ראויה של פאינה. ברגע מרגש, כשקיבל את אלבום התמונות המשפחתי שלו, היא חטפה אותו מידיו ואמרה שהיא רוצה לראות "אנשים יפים" כשהכוונה למשפחה שלה. זו הייתה הערה נמוכה ופוגענית, ובכל זאת אלירן שמר על כבוד ולא הגיב. זה רגע שממחיש עד כמה הוא רואה באנשים חברים אמיתיים, וגם עד כמה הוא נשאר נאמן לעצמו.
ולבסוף, אי אפשר שלא להתעכב על הצמד האהוב עליי - עומר ושלי. השניים הצליחו להביא בפרק הזה זווית מרגשת, גם יחד וגם בנפרד. כיף לראות איך הקשר שלהם מתפתח. בתחילת הדרך זה הרגיש שיש פערים, שהם לא תמיד מצליחים להבין אחד את השנייה, אבל עם הזמן הם הפכו למסונכרנים כמעט לחלוטין, לעיתים עד כדי טלפתיה. הם מצליחים להעביר מסרים ולהבין זה את זו בלי מילים, וכך בדיוק נבנה קשר אמיתי. ואם זה לא הספיק, שלי סיפקה נאום חוצב להבות על קבלה עצמית. במסגרת המשימה היא שיתפה במסע שלה, ברגעים של חוסר ביטחון מול המראה, ואיך לימדה את עצמה לאהוב את הגוף שלה עד שזה הפך לאמת. זה מונולוג שכל כך הרבה אנשים צריכים לשמוע.
גם עומר הצליח לרגש, כשנפתח וסיפר לראשונה על האובדן של אמו. הוא תיאר כיצד התנתק רגשית מהסיטואציה ולא הצליח לבכות בסמוך למותה, ורק עכשיו, בתוך הבית, הוא מבין כמה האבל עדיין לא עובד. האסימון מתחיל ליפול. הרגע הכי חזק היה כשהסביר שהכאב לא נעלם - הוא פשוט הופך לחלק מהחיים שלנו. בסוף הפרק קיבלנו גם הדחה יוצאת דופן, כשבן ירד מהאוטובוס באמצע שום מקום. היה בזה משהו כמעט מבדר. אומנם הוא לא זכה בתוכנית, אבל הוא יוצא עם תובנה חשובה - הוא למד לשטוף כלים. וזו מיומנות שלא בטוח שתביא מיליון, אבל בהחלט תשרת אותו לכל החיים. נ.ב אני מקווה שאבא שלו בא לאסוף אותו מהתחנת אוטובוס.
התרעות פיקוד העורף