לכן, אם היה חוט מקשר בין כל שלושת הראיונות של בנט בשלוש מהדורות במקביל, כלומר מעבר לדף המסרים שהביא עמו המרואיין, הרי שזה היה הלך הרוח הפאסיבי-אגרסיבי של המראיינים.
פאסיב-אגרסיב
משום כך זה נראה קצת מלאכותי - בבחינת: הנה, פה אנחנו הולכים להראות לצופים שאנחנו מסוגלים להיות נשכנים כלפי מי שאני בסך הכל רוצה שינצח.
בנקודת המוצא הזאת כשלעצמה אין בעיה: עיתונאי זכאי לדעתו, גם בקרבם יש רוב שחושב שישראל תינצל רק בעזרת חילופי שלטון - וכל עוד כל אחת ואחד עושים את עבודתם באופן מקצועי, דיינו.
תן למציאות לדבר
והנה הגענו למלכוד של בנט: מצד אחד הוא חייב להתראיין, מה שמדגיש את ההבדל בינו, שמוכן להתייצב מול המצלמה ולדבר עם הציבור, גם אם זה אומר להתפתל לפעמים, לבין נתניהו. מצד שני, כל ריאיון כזה מציג את החולשה הגדולה שלו: הוא מרואיין פחות טוב מנתניהו.
הפער הצטמצם מעט, זה נכון - בין אם בשל השתפרות קלה אצל בנט ובין אם כתוצאה מירידה של כושרו של נתניהו ("כבר לא צעיר ולא בריא" הזכיר בנט, כשנשאל על עמדתו לגבי חנינה).
ועדיין, במציאות שבה יש רבים שמאסו בראש הממשלה ובכל זאת נתלים בו - אותם אנשי "תראה לי אחד שיכול להחליף אותו" - כל הופעה של בנט דווקא מחזקת את החשש מהשינוי, במקום להפיג אותו.
למעשה, המציאות היא הטיעון החזק ביותר של בנט: המציאות העגומה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, מבחוץ וההשתמטות, שוד התקציב, המצב בכבישים, יוקר המחיה והאלימות הגואה מבית. העניין הוא שהמציאות הזאת קורית כל העת גם בלי שבנט יפתח את הפה, ומאחר שהוא האלטרנטיבה, עושה לו רק טוב.
אז נכון שצריך להציג גם מה כן - ולא רק מה (ובעיקר מי) לא, אבל אם הייתי צריך לייעץ לבנט, הייתי אומר לו להתרחק מהמצלמות והמיקרופונים (לפחות עד למופע האיחוד עם איזנקוט, ערב סגירת הרשימות לכנסת).
עד אז, מוטב שיתאמן שוב ושוב על הופעה מול מצלמה, על אינטונציה ועל שפת גוף נכונה - כל הדברים שבעידן הטלוויזיה (והרשתות) הופכים שאפתנות אישית במסווה של פטריוטיות, לניצחון בבחירות.
התרעות פיקוד העורף