אבל במקרה של שי-לי עטרי קשה להתעלם מהתמונה המצטיירת. תיעוד החבלות על גופה סמוך לאירוע, העובדה שנמצאה מחוץ לביתה שרועה בשתן של עצמה, והסיפור על החוקר הפרטי ששלח וילנר לאוניברסיטה כדי להשיג חומרים מהסרט שלה - כל אלה מעוררים שאלות כבדות ומחזקים את גרסת המתלוננות. אדם שבטוח לחלוטין בחפותו לא נוהג בדרך שמצטיירת כניסיון לעקוב אחרי מי שמאשימה אותו או למנוע פרסום.
והאמת? בעיניי, העוגמת נפש שזה גרם להן פשוט לא הצדיקה את הריאיון הזה. אילו היה קורה שם משהו דרמטי - אם וילנר היה נשבר, מסתבך, מודה חלקית או חושף אמת חדשה - אולי היה אפשר לטעון שיש כאן ערך ציבורי יוצא דופן. אבל זה לא מה שקרה. וילנר ישב במשך שעה ארוכה וחזר שוב ושוב על אותה גרסה: הכל היה רצוני, הכל היה הדדי, לא היה אונס ולא היה סם אונס ולא הייתה כפייה.
התרעות פיקוד העורף