האירוניה היא שהפערים ביניהם כלל לא היו גדולים. בוקר הביא מידע מגורם ביטחוני שלפיו בתוך שבועות צפוי פתרון משמעותי לשלב הגילוי וההתרעה של רחפני הנפץ. לדבריו, המערכת תאפשר התרעה מוקדמת שתספיק כדי להגיע למרחבים מוגנים, ובמקביל נבחנים פתרונות יירוט נוספים. הוא אף רמז לקיומו של אמצעי חדש שנמצא בניסוי בגבול.
דבורי מיהר לצנן את ההתלהבות. הוא הזהיר מפני יצירת ציפיות מוגזמות והזכיר שאין פתרון קסם לבעיית הרחפנים. גם באוקראינה, אמר, עדיין מתמודדים עם האיום הזה. בעתיד יהיה פתרון טוב יותר, אך הוא יישען על שילוב של מערכות גילוי, התרעה ויירוט.
ואז הגיע העימות. בוקר תהה כיצד דבורי מזהיר מפני תקוות שווא שעורר בוקר, אך באותה נשימה מדבר על פתרון עתידי. דבורי השיב להגנתו שהוא מדבר על תהליך ולא על הבטחה מיידית. בשלב הזה כבר היה נדמה שהשניים מתווכחים פחות על המציאות ויותר על הניסוח שלה. מי צדק? כנראה ששניהם. בוקר הציג התקדמות, דבורי הזכיר שאין עדיין מענה מושלם.
במקביל, כל אחד מהשניים הביא נתונים אחרים לגמרי. בוקר טען כי 70 אחוז מהרחפנים מיורטים בהצלחה, בעוד דבורי טען כי רק 30 אחוז מהם מיורטים בהצלחה. מי מהשניים צודק? זה דיון שהוזיל את אולפן שישי והראה שלא כל העובדות המוצגות באולפן שנחשב למקצועי הן בהכרח נכונות.
צה"ל כתפאורה פוליטית
הקטע המטלטל ביותר בתוכנית עסק בפרסום סרטון שבו נתניהו חשף שכוחות צה"ל פועלים מעבר לליטאני בלבנון. לפי הדיווחים שהוצגו אמש באולפן, הפרסום היה מוקדם מדי, ובמערכת הביטחון העדיפו להמתין עם הפרסום מחשש לחשיפת מידע רגיש ולסיכון הכוחות בשטח.
אם אכן גורמי צבא סברו שיש להמתין עם הפרסום, ואם בכל זאת המידע פורסם לצרכים תדמיתיים של נתניהו, מדובר בבעיה חמורה. סרטון של ראש ממשלה עם חיילים תמיד שירת מסרים פוליטיים עוצמתיים. אלא שכאן עלתה השאלה האם מדובר כבר בשימוש בצה"ל כתפאורה למערכת בחירות תוך כדי סיכונם.
המקורבים ושומרי הסף
אלא שאם היה נדמה שמדובר רק בפוליטיזציה של הצבא, הגיע החלק שעסק במוסדות הביקורת והעלה סימני שאלה חמורים לא פחות על כוונותיו של נתניהו. פרשת יונתן אוריך, אחד המקורבים ביותר לנתניהו, השתלבה באותה תמונה רחבה. כתב האישום החמור שהוגש נגדו בגין פגיעה בביטחון המדינה, בגין השמדת ראיות, מסירת מידע סודי בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ואחזקת ידיעה סודית, עורר סערה באולפן.
העובדה שבכירים בקואליציה, ובראשם ראש הממשלה, מיהרו להעניק לו גיבוי פוליטי בפה אחד, עוד לפני בירור העובדות בבית המשפט, חיזקה את התחושה שמבחינת חלק מהמערכת הפוליטית הנאמנות האישית חשובה לעיתים יותר מהשאלות הציבוריות והביטחוניות שעולות מהפרשה. בסוף, אוריך פעל כדי לטהר את נתניהו מרצח ששת החטופים במנהרות, אבל בפועל, הסיפור הוא לא אוריך, אלא נתניהו שממשיך להעסיק את אוריך אחרי החשדות החמורים נגדו.
כיצד יכול אדם ששימש כעורך דינו האישי של נתניהו להיות זה שיבחן את חלקו של נתניהו במחדלים? גם אם המינוי יהיה חוקי מבחינה פורמלית, מבחינה ציבורית הוא נראה כמו ניגוד עניינים מהמקפצה. אמון הציבור במוסדות הביקורת נשען על עצמאותם. ברגע שהמבקר נתפס כאדם המזוהה עם מי שאותו הוא אמור לבדוק ולבקר, האמון הזה נפגע עוד לפני שהבדיקה החלה.
הסקר שהגדיר את המורשת
בהמשך התוכנית הוצג גם סקר מעניין במיוחד שבחן כיצד הציבור סבור שנתניהו ייזכר בדפי ההיסטוריה. התוצאות היו חד-משמעיות. הרוב המוחלט של הנשאלים השיב כי האירוע המזוהה ביותר עם כהונתו של נתניהו לאורך השנים הוא טבח ומחדל שבעה באוקטובר. רק מיעוט קטן יותר בחר בהישגים אחרים כמו איראן, או הישגים מדיניים וביטחוניים אחרים.
זהו נתון דרמטי. במשך שנים נתניהו השקיע מאמצים עצומים בבניית תדמיתו כ"מר ביטחון". אלא שהסקר משקף מציאות פוליטית ואולי גם היסטורית: הציבור נוטה לזכור מנהיגים לא לפי הישגיהם אלא לפי הכישלונות שהתרחשו במשמרת שלהם. נכון או לא, הוגן או לא, נראה שבקרב חלק גדול מהציבור שבעה באוקטובר הפך לאירוע שמגדיר את מורשת נתניהו.
בסיום השידור נותרה תחושה אחת ברורה. הדיון על רחפני הנפץ היה חשוב, אך הוא היה רק סימפטום. הסיפור האמיתי של אולפן שישי עסק במשהו עמוק הרבה יותר: טשטוש הגבולות בין אינטרס ציבורי לאינטרס פוליטי, בין מוסדות המדינה לבין מקורבי השלטון, ובין אחריות לאומית לבין הישרדות פוליטית.
הרחפנים מאיימים על גבולות המדינה, אבל לאולפן שישי היה חשש מפני איום אחר: שחיקת הגבולות שאמורים להפריד בין כוח שלטוני לבין מנגנוני הפיקוח והביקורת שאמורים לפקח עליו. זו כבר לא שאלה של טכנולוגיה או של ביטחון. זו שאלה של דמוקרטיה וממלכתיות.
התרעות פיקוד העורף