לא תמיד היא דייקה - כך למשל כשלעגה לחופשה המפורסמת ההיא של נתניהו במלון בנווה אטי"ב (לעומת הפחד שמונע ממנו לעלות צפונה ולהיפגש עם התושבים בקו העימות) - ולו רק מפני שנווה אטי"ב, למרגלות החרמון, היא קצת מחוץ לגבולות הגזרה שכוללים הפעם בעיקר את הגליל, מאצבע הגליל ועד לגליל המערבי, אבל הקו שלה היה נכון.
מייק-אפ לסרטן
לא מדובר בדעה שאפשר לסתור, אלא בעובדה שכל עיתונאי מוכרח לזעוק כאילו היה היום ספון עם ילדיו במרחב המוגן באחד מיישובי הצפון (וזה במקרה הטוב, שכן בתי מגורים רבים בקו העימות אינם ממוגנים) - ואסייג אפילו אינה עיתונאית פר-אקסלנס, אלא "רק" מגישה דעתנית.
על רקע המונולוג הנוקב של אסייג, מעניין לראות מה עשו חלק מעמיתיה. דנה ויס למשל, פתחה את מהדורת סוף השבוע (מוצאי שבת) על רקע הכותרת שבישרה "צה"ל מעמיק את הפעולה בלבנון". כמעט מיד אחריה הסביר הפרשן הצבאי, ניר דבורי, שהתרחבות הירי של חיזבאללה היא בתגובה להעמקת אותה פעילות.
דש מעילו
למה? כי לא צריך להיות מומחה גדול לצבא וביטחון כדי להבין ששום דבר אינו מרתיע את חיזבאללה כמו פגיעה נרחבת בתשתיות לבנוניות או ברבעים של ביירות, שהמשוואה היחידה היא בלוק שקורס בדאחיה על כל רחפן (משהו שנאסר על צה"ל לעשות, על ידי מי שנתניהו מסר לו את המפתחות לביטחון ישראל).
ואפילו הטקטיקה היעילה פי אלף הזאת, היא רק שלב ביניים בדרך למצב חדש רצוי למדינת ישראל. כלומר - מה נרצה שיקרה בלבנון ביום שאחרי, משהו שאפילו על עזה לא הרהיב נתניהו עוז להגיד (כדי לא להכעיס את הסמוטריצ'ים שחולמים על טרנספר).
לו היו כתבים צבאיים אמיתיים, כאלה שמוכנים להקריב את מקורותיהם הטובים בצה"ל תמורת הצידוק העליון של עבודתם, קרי - זכות הציבור לדעת, או אז היו מגלים לעם ישראל את האמת המרה, שרמת נבטיה היא כציר פילדלפי: יש לה חשיבות טקטית שהיא כקליפת השום ללא מדיניות מתכללת.
חטא משולש
על רקע הפחדנות הזאת, שהיא שותפה לגורמים שמאפשרים למציאות בלתי נסבלת להתקיים, בלטה אופירה אסייג, לא בדיוק עיתונאית (ובה בעת פי אלף יותר עיתונאית מכל חבריה לערוץ) במונולוג שכולו "אני מאשימה".
התרעות פיקוד העורף