תמימים מחזיקים בדעה תמימה שאישיות ציבורית זוכה לריאיון בתקשורת מכיוון שבתקופת זמן מסוימת האישיות היא מאוד רלוונטית, מאוד מעניינת והציבור ישמח לשמוע כעת מה בפיה של האישיות. לא שמצב דברים כזה לא מתקיים אף פעם - למשל, אני אשמח בכל רגע ובכל שעה לקרוא או לצפות בריאיון עם, נגיד, ראש המודיעין הקטארי שיספר על קשריו (אם כמובן קיימים כאלה) עם, נגיד, אנשיו של ראש הממשלה (שוב, כמובן ואדרבה, אם קיימים כאלה).
לפעמים הלב נכמר ממש, כשמתברר לציבור באיזו תופת אישית חיה אותה שחקנית ואנחנו לא ידענו על כך דבר. פעם, כשהיא - בתור אדם שלוקח הכל באופן אישי - ראתה מה ישראלים עושים בשטחים, היא חשבה להתאבד ממש, כלומר להיכנס למים (העמוקים! בבריכה! והיא שוחה ממש בינוני!). וגם כשיום אחד החתול שלה מוצי הלך לאיבוד, מרוב צעקות "מוצי מוצי" היא איבדה את הקול ערב הצגת הבכורה. וכשהתוכי שלה שהיה בשמירת היריון נפל מהמיטה, אז בכלל. ואז העיתונאי השבע, שקיבל את המנה שלו, אומר, אוקיי, עכשיו נדבר על ההצגה שאת משתתפת בה ועולה בימים אלה, ופלאי פלאים, חסדי השם, מתאוששת יוצאת התופת האומללה לשעבר בשנייה אחת ומתחילה לספר בעליצות על העלילה, והדמות ואיך נכנסה לנעליה ואיך הבמאי הנהדר עזר לה, והשחקנים הנהדרים שלצידה, והתפאורנית הנהדרת והכל נהדר. וגם מוצי חזר הביתה.
וזה מוכר וידוע ומשומש, ולפעמים המאמץ לגרד איזה אסון אישי גם מעורר צחוק, ואתם יודעים מה? שיהיה להם ולצרות שלהם לבריאות. אנחנו צריכים לעודד תרבות, וגם אם היא עומדת על כרעי תוכי בשמירת היריון, לא קרה אסון. לא באמת.
התרעות פיקוד העורף