לא, זו לא בדיחה. לא פרודיה. לא קטע שנחתך מחדר הכותבים של תוכנית סאטירה. זה קמפיין אמיתי. נראה שכבר אין גבול לתחתית של הזלזול בצופים ובמצביעים.
אם הדברים כה חמורים, מתבקש לשאול שאלה פשוטה: למה ההקלטות עדיין לא פורסמו? אם יש בידיו מידע המוכיח שחיתות, עבירות או התנהלות פסולה בצמרת מערכת המשפט, מדוע הוא לא הועבר לגורמי האכיפה או נחשף במלואו לציבור? מדוע הוא לא חשף אותן אצל נווה דרומי אמש? כולי תקווה שמנדלבליט ששומר כבר זמן רב על שתיקה, יצא להתמודד עם האשמות שהטיח בו נווה.
שי ניצן הוצג כאיש החזק האמיתי מאחורי הקלעים שצריך להפילו. גיל לימון תואר כ"סנצ’ו פאנצ’ו" של מנדלבליט. היועצת המשפטית לממשלה הוצגה כבעלת אג’נדה פוליטית. שופט בית המשפט העליון יצחק עמית ספג ביקורת. שומרי הסף הפכו לחשודים המיידיים.
ואפי נווה בריאיון של דרומי? הוא הוצג בעיקר כקורבן. הקורבן שפרצו לטלפון שלו. הקורבן שחייו הפרטיים נרמסו. הקורבן שסבל.
זו לא עלילה. זו לא רדיפה. זו הרשעה פלילית. אבל בריאיון הפרשה הזו לא עלתה כלל.
אבל אם אתה בא להטיף לציבור על טוהר מידות ועל השבת האמון במערכת המשפט, אי אפשר להתעלם מהפרשה שטלטלה את מערכת המשפט כולה כשאתה עמדת במרכזה.
במקום זאת קיבלנו ריאיון שבו נווה הוצג כחושף השחיתויות הגדול של מערכת המשפט בדורנו. וזה כבר היה קשה לצפייה. כי בסופו של יום, הציבור נדרש להאמין לאדם שהורשע בפלילים כשהוא מסביר מדוע אסור להאמין למערכת המשפט שהאשימה אותו.
הציבור נדרש להאמין לאדם שבמשך שנים היה חלק מהמערכת, נהנה מכוחה והשפיע עליה, כשהוא מספר לפתע שהיא מושחתת מן היסוד. והציבור נדרש לקבל שיעורים באובייקטיביות מאדם, שהגיע לריאיון בעיצומו של קמפיין פוליטי, אבל הוא חוזר שוב ושוב על תקשורת מגויסת, או על גורמים במערכת המשפט שפועלים מאינטרסים אישיים מבלי להזכיר את אינטרסיו האישיים שלו.
אפי נווה לא התייצב באולפן כפרשן ניטרלי. הוא לא הגיע כאזרח מודאג. הוא מתמודד בפריימריז של הליכוד. הוא מבקש את קולותיהם של מתפקדי הליכוד. הוא זקוק לאהדת הבייס. הוא זקוק לחיבוק פוליטי.
לכן כשהוא מרעיף מחמאות על נתניהו ומציג אותו כמנהיג שנרדף בידי המערכת, ראוי להזכיר לצופים את העובדה הבסיסית הזאת. זה לא הופך את דבריו לשקריים. אבל זה בהחלט מכניס אותם להקשר אינטרסנטי.
דווקא משום כך היה מצופה מהמראיינת, נווה דרומי, להציב בפניו שאלות קשות יותר. להזכיר לצופים שהוא לא רק המבקר של המערכת אלא גם אחד האנשים השנויים ביותר במחלוקת שפעלו בתוכה. אבל זה לא קרה.
בסיום הריאיון נותרתי עם תחושה אחת ברורה: לא צפיתי בעימות עם בעל עניין אלא בקמפיין בחירות. והסיפור הוא לא מה שאפי נווה אמר על מנדלבליט. לא מה שאמר על שי ניצן. לא מה שאמר על הפרקליטות. לא ההקלטות שאולי קיימות ואולי לא.
הסיפור הוא שאדם שהורשע בפלילים, ששמו נקשר שוב ושוב לפרשות שטלטלו את מערכת המשפט, מבקש כעת להציג את עצמו כמי ששופט את המערכת וידאג להחזיר את האמון הציבורי בה .
זה כמו שמצית יתמודד על תפקיד נציב כבאות תחת הסיסמה "יחד נכבה את השריפות". הכול חוקי. הכול לגיטימי. הכול מותר בדמוקרטיה. אבל מותר גם לצחוק. ובעיקר מותר לשאול: אם זה האיש שאמור להחזיר את האמון במערכת המשפט, מה בדיוק קרה להגדרת המילה "אמון".
התרעות פיקוד העורף