ב-רומן משרדי לופז מגלמת את ג'קי קרוז, מנכ"לית חברת התעופה Air Cruz, וורקהולית מוצהרת שמנהלת את החברה ביד ברזל. כחלק מהתפיסה שלה, היא אוכפת מדיניות נוקשה האוסרת על קשרים רומנטיים בין עובדים מתוך אמונה שמערכות יחסים במשרד הן מתכון בטוח לצרות.
אל החברה מצטרף דניאל בלנצ'פלאוור, עורך דין בריטי שאפתן, כריזמטי וחתיך במיוחד, בגילומו של ברט גולדסטין. הוא נשכר כדי לסייע לחברה להתמודד עם משבר עסקי שמאיים על מעמדה של ג'קי, אך מהר מאוד השניים מגלים שהבעיה הגדולה ביותר שלהם אינה הדירקטוריון או מצב החברה - אלא המשיכה ההדדית שמתפתחת ביניהם.
מכאן העלילה עוקבת אחר ניסיונותיהם לשמור על הקשר בסוד בזמן שג'קי נאלצת להתמודד עם האפשרות שהיא עצמה עומדת להפר את הכללים שעליהם בנתה את הקריירה שלה. על הנייר מדובר בקונפליקט לא רע בכלל: אישה שהקדישה את חייה לעבודה נאלצת לבחור בין העקרונות שלה לבין מערכת יחסים שלא תכננה. בפועל, הסרט לא עושה הרבה עם הרעיון ומעדיף ללכת כמעט תמיד לכיוון הבטוח, הצפוי והמוכר.
אבל הבעיה הגדולה יותר של רומן משרדי היא שהוא מרגיש כמו עוד פרויקט נטפליקסי טיפוסי. זה מסוג הסרטים שנראים יקרים, נוצצים ומושקעים. המשרדים מעוצבים למשעי, התאורה מושלמת, כולם לבושים נהדר וכל פריים נראה כאילו עבר עשרים שכבות של ליטוש. ובכל זאת, איכשהו, הכל מרגיש שטוח.
שעתיים אחרי הצפייה כבר התקשיתי להיזכר בסצנה אחת שבאמת ריגשה אותי, בהברקה קומית אחת או ברגע קולנועי אחד שהצדיק את קיומו של הסרט. ובכל זאת, היה דבר אחד שעודד אותי לאורך הצפייה. לא הרומן. לא המסרים על אהבה. לא הדרמה. ואפילו לא העובדה שהסרט מנסה לשכנע אותנו ששני אנשים שנראים כמו ג'ניפר לופז וברט גולדסטין מתקשים למצוא זוגיות.
מה שעודד אותי באמת הייתה ג'ניפר לופז עצמה. אפשר לומר הרבה דברים על הסרטים שהיא בוחרת להשתתף בהם, אבל בגיל 56 היא נראית פשוט מדהים. בזמן שהסרט ניסה לגרום לי להתרגש מהעלילה, מצאתי את עצמי עסוקה יותר בלתהות איך אישה שהחלה את הקריירה שלה בשנות ה-90 עדיין נראית כאילו הזמן החליט לדלג עליה לחלוטין.
רומן משרדי הוא לא אסון קולנועי. הוא פשוט עוד מוצר תוכן יעיל, מהוקצע וחסר נשמה שנכנס לקטלוג העצום של נטפליקס. אפשר להעביר איתו ערב בלי לסבול, אבל קשה להאמין שמישהו עוד ידבר עליו בעוד חודש.
התרעות פיקוד העורף