גם אני אפתח בגילוי נאות: אסנהיים הוא עיתונאי שאני מאוד מחבבת ברמה האישית, עם הכרות אישית, וגם מאוד מעריכה כי לאורך השנים הוא חתום על תחקירים חשובים, עבודות עומק וסיפורים שהשפיעו על השיח הציבורי. דווקא בגלל ההערכה הזו, הציפיות שלי מהריאיון שערך עם אילה חסון היו גבוהות. לכן גם האכזבה הייתה גדולה.
בפועל, קיבלנו ראיון מלטף, כמעט נוסטלגי, שהתמקד בעיקר בעבר ובהישגיה העיתונאים ופחות מדי בהווה.
לרגע נדמה היה שהיא עומדת למתוח ביקורת אמיתית על ראש הממשלה. אבל אז התברר שהכישלון שעליו היא מדברת אינו קשור למחדל 7 באוקטובר 2023, לא לקריסת תפיסת הביטחון, לא לחטופים, לא לצפון הנטוש, לא לחוק ההשתמטות ולא למציאות שבה ישראל מתמודדת עם שורת חזיתות פתוחות במקביל.
הכישלון, מבחינת חסון, הוא היחסים של נתניהו עם התקשורת כשלא הצליח לרתום אותה לטובתו. רק חבל שהיא שכחה לציין כעיתונאית אמיצה, כפי שכינה אותה אסנהיים, שתפקיד התקשורת זה לבקר את הממשלה ולחשוף מחדלים במסגרת מנגנון פיקוח שיש במדינה דמוקרטית.
דווקא ברגע שבו הציבור הישראלי מחפש תשובות על הכישלון הגדול בתולדות המדינה והכישלונות הרבים שהגיעו בעקבותיו, חסון בוחרת לאמץ שוב את הנרטיב המוכר של נתניהו: הבעיה היא לא מה שקרה, אלא איך סיקרו את מה שקרה.
לאורך הריאיון ניסתה חסון להציג את עצמה כעיתונאית עצמאית שאינה מחויבת לשום מחנה. אבל פעם אחר פעם היא דיברה במונחים של "אתם". אתם בתקשורת. אתם במחנה השני. אתם המבקרים.
אם את לא חלק מכולנו, מי זה בדיוק "אתם"? אני בטוחה שאם חסון תשב במכונת אמת, הססמוגרף ירצד לכל עבר.
זו הייתה אולי אחת מנקודות האמת הבודדות בריאיון. פליטת פה שהמחישה עד כמה חסון כבר אינה נתפסת, ואולי גם אינה תופסת את עצמה, כמי שעומדת מחוץ לזירה הפוליטית ומתבוננת בה מהצד באובייקטיביות.
אסנהיים מצדו השקיע לא מעט זמן בהצגת הישגיה העיתונאיים מהעבר. פרשת בר-און חברון שיצרה עימותים עם נתניהו, החשיפות שהפכו אותה לשם מוכר בכל בית.
ואין ויכוח: פרשת בר-און חברון הייתה סקופ עצום. היא טלטלה את המערכת הפוליטית והוכיחה שחסון ידעה בעבר לאתגר גם את האנשים החזקים ביותר במדינה.
אבל הבעיה היא שהריאיון עסק בעיקר בשאלה מי הייתה אילה חסון לפני עשרים ושלושים שנה, ולא בשאלה מי היא היום.
הרי הדיון הציבורי סביב חסון אינו נוגע למה שעשתה בשנות התשעים. הוא נוגע לתפקידה כיום. לשידורים שלה כיום. לבחירות העריכתיות שלה כיום. לאופן שבו היא מסקרת את הממשלה כיום.
וכאן אסנהיים כמעט שלא נכנס לעומק.
כאשר עלתה השאלה מדוע מאז 7 באוקטובר 2023 היא מפנה ביקורת בלתי פוסקת כלפי רונן בר, הרמטכ"ל, היועצת המשפטית לממשלה וגורמים אחרים אך אינה מבקרת את נתניהו עצמו, התשובות היו מתחמקות והיא סיכמה את זה במשפט חלוש, נתניהו כראש ממשלה אחראי.
היא טענה שאין לה שום עניין מיוחד בו, שהוא אפילו לא נותן לה סקופים.
אבל זו כלל לא הייתה השאלה. השאלה הייתה איך ייתכן שראש הממשלה, האדם שעומד בראש המערכת שנכשלה באופן כה דרמטי, כמעט ואינו זוכה ממנה לביקורת אישית משמעותית.
גם סוגיית ועדת החקירה הממלכתית המחישה את הפער הזה. כאשר אסנהיים הזכיר שייתכן שבקצב הנוכחי כלל לא תקום ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר 2023, או כל ועדה שהיא, כי ראש הממשלה דאג למסמס אותה בקונפליקט שיצר, חסון הסתפקה במילה אחת: "חבל".
באמת היא אמרה חבל? ככה היא ממסגרת את העובדה שהמחדל הנורא במדינה ייגמר בלא כלום.
לא דרישה ציבורית נחרצת. לא קריאה להקמת ועדה. לא אמירה שלפיה מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה לטאטא את הכישלון הגדול בתולדותיה, אחרת איך תלמד או תתקן.
רק "חבל". וזו בדיוק הנקודה. כי מי שמספרת עד כמה היא בוכה על כל חייל שנופל, על החטופים, על המשפחות השכולות ועל כאב המדינה אמורה להבין שהדרך היחידה לכבד את אותם קורבנות היא לדרוש חקירה אמיתית, אחריות אמיתית והסקת מסקנות אמיתית.
לזכותה של חסון ייאמר שהיו בריאיון גם רגעים אישיים וחשופים. היא דיברה על אמה, על ילדותה ועל הטרדות מיניות שחוותה שעיצבו והפכו אותה לאישה לוחמנית. אלה היו רגעים אנושיים, ולעיתים גם מרגשים.
אבל גם כאן נדמה היה שהריאיון עסוק בעיקר בבניית הדמות ובחיזוק התדמית, ופחות בבחינה ביקורתית של תפקידה הציבורי בהווה. וזו בסופו של דבר הבעיה המרכזית של הריאיון כולו. הוא לא עסק כמעט במציאות.
לא במלחמה. לא בחטופים שהיו. לא ב-2,500 נרצחים ובלוחמים שנופלים מדי יום בלבנון, לא בצפון הבוער שננטש. לא בחוק ההשתמטות או במחטף תקציבי מדינה לחרדים לטובת כיסאו של נתניהו. לא במשבר האמון הציבורי. לא באחריות הדרג המדיני. לא בעובדה שישראל עדיין מתמודדת עם חזיתות פתוחות כמעט בכל זירה אפשרית.
הוא עסק בעיקר בעבר. בסיפורים שכבר סופרו. בחשיפות שכבר נחשפו. בקריירה שכבר נבנתה. שהם לא מעניינים אף אחד מציבור הצופים.
אסנהיים בחר להקדיש זמן רב להצגת אילה חסון כעיתונאית אמיצה, נשכנית וחוקרת, באמצעות סיפורי עבר מפוארים. אלא שהוויכוח הציבורי סביבה אינו מה שעשתה אז אלא על מה שהיא עושה עכשיו.
הריאיון הזה סיפק הרבה סיפורים, אבל כולם היו סיפורים ישנים. סיפורים שלא עונים על השאלות הבוערות של ההווה.
לא היה בו עימות אמיתי עם המציאות הקשה שישראל מתמודדת איתה. לא עם האחריות של הממשלה. לא עם אחריותו של ראש הממשלה. לא עם העובדה שגם אחרי יותר משלוש שנים של מלחמה, חסון עדיין מתקשה להפנות את אותה ביקורת חריפה שהיא שומרת לאחרים כלפי מי שעומד בראש המערכת.
ובסופו של דבר, למרות כל הניסיונות להציג אותה מחדש כעיתונאית חסרת פחד שמאתגרת את השלטון, הסטיגמה הציבורית שנדבקה באילה חסון לא נסדקה אפילו לרגע. להפך. היא רק התחזקה בראיון הזה.
בסיום הריאיון היא נותרה בדיוק כפי שרבים רואים אותה היום: לא כעיתונאית שמבקרת את הממשלה, אלא כעיתונאית של הממשלה.
התרעות פיקוד העורף