בתור סטודנט לרפואה, אני וחבריי לספסל הלימודים צפינו בה באדיקות כמעט דתית. שנים אחר כך, כרופא שכבר עמד בעצמו בחדרי החייאה, ניסיתי לתפוס אותה בטעות. חיפשתי מינון שגוי, פעולה רפואית מופרכת, מכשיר שמוחזק לא נכון או משפט שרופא אמיתי לא היה אומר. רוב הניסיונות הסתיימו בכישלון. "אי. אר" לא הייתה מושלמת, אבל במונחי הטלוויזיה של תקופתה, הדיוק שלה היה מדהים. היא לא הסבירה כל מונח לצופה, לא האטה כדי לוודא שהקהל הבין, ולא הפכה את הרופאים לגיבורים יודעי כל. היא פשוט השליכה את הצופים אל תוך המשמרת.
הפיילוט, שנמשך כשעתיים, היה משימה כמעט בלתי אפשרית. להפקה לא היה די זמן או כסף לבניית תפאורה, ולכן היא השתלטה על בית החולים לינדה ויסטה בלוס אנג'לס, מוסד שנסגר כמה שנים קודם לכן. הבניין הנטוש סיפק מסדרונות, חדרי טיפולים וחללים שנראו אמיתיים מסיבה פשוטה: הם באמת שימשו בעבר לטיפול בחולים. צוות השחקנים נפגש שם לראשונה, ולמד בתוך זמן קצר לתפור, להחזיק מכשירים, לנוע סביב אלונקה ולהישמע כאילו בילה שנים במחלקה לרפואה דחופה.
אחרי שהסדרה אושרה, נבנה באולפני האחים וורנר חדר מיון כמעט שלם, שהותאם לתנועה הבלתי פוסקת של המצלמות. זו לא הייתה תפאורה רגילה עם שלושה קירות פתוחים, אלא מבוך מפורט של חדרי טראומה, עמדות אחיות, מסדרונות, דלתות, מעליות, חדרי בדיקה ואזורי המתנה. גם תקרה נבנתה מעל חלקים נרחבים מהסט, דבר חריג בהפקות טלוויזיה באותה תקופה, כדי שהמצלמה תוכל להביט לכל כיוון בלי לחשוף פנסי אולפן ומתקנים טכניים.
מאחורי האמינות עמד צבא של יועצים רפואיים, ובהם רופאים ואחיות שהיו מעורבים בכתיבה, בהכנת הסצנות ובהדרכת השחקנים. לפני צילומי פעולה רפואית נערכו חזרות על אופן החזקת המכשירים, מיקום הידיים, מבנה הצוות והעגה המקצועית. חלק מהמוניטורים והציוד היו אמיתיים, וכלי הטיפול הונחו במקומות שבהם צוות רפואי אמיתי היה מצפה למצוא אותם. הסדרה לא הסתפקה בכך שרופא יאמר משפט נכון. היא דרשה שהשחקן ייראה כאילו אמר אותו כבר אלף פעמים.
"אי. אר" הצטיינה לא רק בשיאים הגדולים, אלא בפרטים הקטנים. האחות שהבחינה לפני כולם שמטופל מידרדר. הרופא ששטף ידיים בעודו מקשיב לסיפור של משפחה. השקט אחרי קביעת מוות. המזכירות, הסניטרים, הפרמדיקים והאחיות לא שימשו תפאורה לרופאים, אלא היו חלק ממערכת חיה. גם המטופלים לא תמיד הגיעו כדי לספק תעלומה רפואית. לפעמים הם הגיעו כדי לחשוף את המחיר החברתי של עוני, התמכרות, אלימות, גזענות או היעדר ביטוח רפואי.
הסדרה זכתה ב-23 פרסי אמי מתוך 124 מועמדויות, ובהם הפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר, והפכה במשך שנים לאחת ההפקות הנצפות והיקרות בטלוויזיה האמריקאית. אבל המספרים לא מסבירים את עוצמתה. "אי. אר" הצליחה להפוך את השגרה הרפואית לאפוס אנושי בלי לאבד את התחושה שמדובר במקום עבודה. הדמויות אכלו בחיפזון, פספסו אירועים משפחתיים, רבו על משמרות, טעו, הסתירו חולשות והמשיכו לעבוד.
יותר מ-20 שנה לאחר שכתבתי עליה בפעם הראשונה, הצפייה המחודשת מעוררת בי תחושה כפולה. מצד אחד, אני שוב אותו סטודנט מוקסם שהיה בטוח שחדר המיון הוא המקום המסעיר ביותר בעולם. מצד אחר, אני כבר יודע מה הסדרה לא יכלה להראות: את שעות הניירת, את העומס האפור, את הרגעים שבהם שום מוזיקה לא מתחילה והחיים פשוט נגמרים. ובכל זאת, היא צדקה בדבר החשוב ביותר: גם מאחורי המסכות, המוניטורים והז'רגון נמצאים בני אדם שמנסים להציל בני אדם אחרים, לעיתים מצליחים ולעיתים נושאים את הכישלון איתם הביתה.
שלושה עשורים אחרי הפרק הראשון, "אי. אר" עדיין נראית מהירה, חכמה, נועזת ומרגשת. הטכנולוגיה הרפואית התקדמה, חלק מהטיפולים השתנו והטלפונים הציבוריים במסדרונות הפכו למוצגים מתקופה אחרת. אבל המשחק, הכתיבה, הצילום והיכולת לבנות עולם שלם בתוך משמרת אחת כמעט לא הזדקנו. הסדרה שהפכה רבים מאיתנו לבטוחים שאנחנו רוצים להיות רופאים חוזרת כעת למסך. אחרי כל השנים, קשה שלא להאמין לה שוב.
התרעות פיקוד העורף