שלוש שנים מאוחר יותר נפטר יוהאן קרויף, שהיה עד מספר שנים לפני כן מעשן כבד, מסרטן ריאות. אפשר להיות בטוחים שחלקים נכבדים וצעירים מאותם רבבות בכיכר לא הכירו לפרטים את חשיבותו בהיסטוריה של הכדורגל העולמי ואת הישגיו, אבל השם יוהאן קרויף מרחף כבר עשרות שנים בשמי הכדורגל מוקף בהילה של קדושה ממש, ומרגש עד דמעות לראות אותו בלייב ברחוב אבן גבירול בת"א, גם אם למשל לא ברורות הסיבות למעברו ההיסטורי מאייאקס לברצלונה.
הסדרה הנהדרת "קרויף" לוקה בתיאור נערותו והשנים הראשונות של קרויף כשחקן צעיר באייאקס. כמעט שאפשר לומר שלפי הסדרה יום אחד צץ באייאקס שחקן מצוין בשם יוהאן קרויף - לא גדל, לא למד, לא משך את תשומת ליבם של מאמני הנוער שהתחילו ללחשש שיש פה משהו אחר. מספרים בקצרה על מות אביו כשהיה יוהאן בן 12, ועל אמו, שעבדה כמנקה בחדרי האימונים של אייאקס, אבל מלבד זאת התחושה הנוצרת בסדרה היא שיום אחד לא היה קרויף, ולמחרת, פוף, הוא קם ונהיה. אגב, זאת לא החולשה היחידה בפרק הראשון של הסדרה המבולגן וחסר המטרה, עד כדי כך שמתעורר הרצון לדלג לערוץ אחר. המלצה לקוראים: אל תניחו לפרק זה לייאש אתכם. קפיצת האיכות בפרקים הבאים פשוט נהדרת. כנראה החליפו שם במאי ו/או עורך.
בלי להסתבך, גם למי שאינו מצוי במשחק, קרויף הצעיר והמוכשר כשחקן אינדיבידואלי הביט על הדשא סביבו ועל השחקנים המוכשרים האחרים ואמר, כקבוצה כל אלו משחקים כדורגל מיושן. אפשר לעשות את זה יותר טוב. ביחד עם מיכלס מאמנו הוא פיתח את סגנון המשחק שבו כל שחקן יכול לשחק בכל תפקיד. במהלך המשחק שחקנים משנים את תפקידיהם בלי הפסקה, שחקן אגף ימין רץ לצד שמאל, בלם הופך לפתע לחלוץ, המסירות חותכות באלכסון מצד אחד של המגרש לצד השני, והגנת היריב מאבדת את הצפון מול הבלגן המאורגן שמתנהל מולה.
ברבות השנים קראו לסגנון הזה טוטאל פוטבול. ועל הבלגן המאורגן הזה ניצח הגאון יוהאן קרויף. אני מביט על המצב במגרש, אמר בראיונות פעמים רבות, ובשבריר שנייה אני מבחין במבנים, אני רואה כיצד הם מתפתחים ומה יקרה איתם בשנייה הבאה, והפעולה שאני אבצע עכשיו תהיה לפי ההיגיון. רק היגיון פשוט. ואם המצב במגרש משתנה מיד, שוב אני מבחין במבנים ופועל לפיהם. זה רק היגיון פשוט.
תענוג לשמוע את קרויף מדבר בקטעי הווידיאו בסדרה. התובנות הפנימיות לגבי יכולתו, יכולת ההתבוננות ותיאור המבנים שהוא מזהה הם כמו מים במדבר לצמא בארץ הלבנט, הנאלץ להאזין מדי תום מחזור לשחקנים מקומיים המדקלמים את אותם הבלים מדי שבוע בדיוק, בסגנון "אני מאוד שמח על הניצחון ולא חשוב הגול שהבקעתי, העיקר שהקבוצה ניצחה".
יוהאן קרויף הוא סיפור אנושי מרתק לא פחות מאשר הוא סיפור על שחקן כדורגל, ו"קרויף", בניכוי הפרק הראשון, מעבירה את הסיפור הזה נהדר. לצופה ישראלי, הנאלץ לבלוע יום-יום את התבשיל המוקדח של הכדורגל הישראלי, זהו גם סיפור של תקווה, שאומר, הנה, אפשר גם אחרת. אולי יום אחד זה יתרחש גם אצלנו.
התרעות פיקוד העורף