גולת הכותרת: ריבלין פירק את בני גנץ בממלכתיות
ואז הגיעה האמירה המפתיעה: מאז, כך סיפר, הוא למד להכיר את גנץ טוב יותר והבין שיש דברים שגם אם מסבירים אותם, אי אפשר תמיד להיות בטוח שהצד השני הבין.
זו לא הייתה סתם עקיצה. זה היה לעג לצד ביקורת חריפה על שיקול הדעת של גנץ, על התמימות שהפגין מול נתניהו, ובמילים יותר עממיות על האווילות של גנץ, ועל יכולתו להבין את המגרש הפוליטי שבו פעל. במילים אחרות, ריבלין רמז שגנץ לא היה רק פוליטיקאי שנכשל במהלך משמעותי, אלא אדם שנפל פעם אחר פעם בפח שהיה ברור לאחרים.
ומהצד השני: המחמאות לגדי איזנקוט
לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין את ההבדל ואת התמיכה של ריבלין במועמד איזנקוט. מצד אחד גנץ, שמוצג כאדם שניתן להוליך אותו שולל. מצד שני איזנקוט, שמוצג כאדם פיקח שיודע לקרוא את המציאות.
הרושם שנוצר היה ברור: מבין כל הדמויות הבולטות במחנה השינוי, איזנקוט הוא האיש שריבלין רוחש לו את ההערכה הרבה ביותר. יחד עם זאת התאכזבתי מעומרי אסנהיים שכינה את איזנקוט דובי עייף, בגלל מבנה גופו, ממתי מנרמלים מראה חיצוני לשיח ענייני או לתכונות אופי ויכולות שכליות?
גם נפתלי בנט לא יצא נקי
גם נפתלי בנט לא קיבל תעודת הצטיינות. כשנשאל עליו, ריבלין תהה עד כמה ניתן לדעת מה באמת מסתתר מאחורי דבריו. הוא רמז לפער אפשרי בין מה שבנט אומר בפומבי לבין מה שהוא באמת חושב. זו הייתה ביקורת עדינה יותר מזו שהוטחה בגנץ, אך עדיין ביקורת ברורה על מידת האמינות והאותנטיות שהוא משדר.
האיש שהכיר את נתניהו לפני כולם
בין היתר תיאר כיצד יריבים פוליטיים של נתניהו סומנו על ידו כ"שמאלנים" גם כאשר לא היו כאלה כלל. הוא סיפר איך התבקש על ידי נתניהו לומר בתקשורת על כל יריב פוליטי של נתניהו שהוא שמאלן. בדיוק כפי שהיום המושג הוטבע והושרש אפילו על ידי התקשורת עצמה שנפלה בפח של נתניהו.
זו אולי אחת התופעות שהשתרשו עמוק כל כך בשיח הישראלי עד שכבר כמעט לא שמים לב אליהן. כל מי שמתנגד לנתניהו הופך מיד למחנה השמאלי, גם אם מבחינה אידיאולוגית הוא נמצא עמוק בימין.
הליכוד של פעם מול הליכוד של היום
ריבלין, ממייסדי תנועת הליכוד, נשמע לאורך כל הריאיון כמו אדם שמתגעגע לבית הפוליטי שבו גדל. הוא דיבר על ליכוד ליברלי, ממלכתי וציוני. ליכוד שראה עצמו אחראי לכל אזרחי המדינה, לא רק למצביעיו. ליכוד שבו ויכוחים היו עניין אידיאולוגי ולא מלחמת חורמה בין מחנות.
ערבים במדינה הם אזרחים, לא אויבים
ריבלין חזר גם על אחת מעמדותיו המוכרות ביותר: התמיכה בשילוב אזרחי ישראל הערבים במוקדי קבלת ההחלטות. הוא תהה מדוע יש מי שמקבלים כמובן מאליו רופאים, רוקחים ואנשי מקצוע ערבים, אך מתנגדים לשותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי.
הרגעים האישיים שריגשו יותר מהפוליטיקה
הוא דיבר גם על הזקנה, על החשש מאובדן עצמאות ועל כך שאינו מפחד מהמוות עצמו אלא מהדרך אליו. אלה היו רגעים שהזכירו לצופים שמאחורי הפוליטיקאי הוותיק עומד אדם שחווה חיים שלמים, הצלחות, אכזבות ואובדנים.
הכתם המיותר של הריאיון: מרדכי דוד
אסנהיים סיפר על תופעה מטרידה שבה פוליטיקאים, שרים וחברי כנסת מצטלמים עם אנשים כאלה, מזמינים אותם ללשכותיהם ומעניקים להם לגיטימציה ציבורית. אבל פה טועה אסנהיים, לא רק הפוליטיקאים צריכים לעשות חשבון נפש. גם הוא עצמו והתקשורת שמספקת במה מרכזית לאדם כמו מרדכי דוד ששמו אמור להיות מוזכר במקרה הגרוע רק במדורי בידור ורכילות.
בסוף הריאיון, בחלק השני של התוכנית, פנה אסנהיים ישירות לדוד ואמר לו למעשה: אחרי שהממשלה תזרוק אותך בין הגלגלים, תעשה חשבון נפש ותתקשר אליי. השאלה המתבקשת היא: למה בכלל? מדוע עיתונאי בכיר בתוכנית רצינית פונה בשידור לאדם כזה ומעניק לו מעמד של בן שיח לגיטימי? במה הוא שונה מבן גביר, לוין, טלי גוטליב או אחרים שמנרמלים את התופעה הבזויה שנקראת מרדכי דוד?
אפשר וצריך לסקר תופעות של אלימות, הסתה וקיצוניות. אבל יש הבדל בין סיקור תופעה לבין נרמול של מי שמזוהה איתה. דווקא משום שהריאיון עם ריבלין היה ברמה גבוהה כל כך, העיסוק בדוד הרגיש כמו כתם מיותר על שיחה חשובה.
רובי ריבלין היה הסיפור. התובנות שלו, הניסיון שלו והביקורת שלו על הפוליטיקה הישראלית היו מספיק מעניינים בפני עצמם. לא היה שום צורך להעניק עוד רגע של תשומת לב לדמות אלימה ועבריינית שלא תרמה דבר לדיון.
גם בנושא החנינה לנתניהו - ריבלין היה חד וברור
ריבלין התייחס גם לדיון הציבורי סביב האפשרות של חנינה לבנימין נתניהו, והבהיר כיצד היה פועל אילו עדיין כיהן כנשיא. לדבריו, ראש ממשלה צריך לעמוד בפני החוק בדיוק כמו כל אזרח אחר. בית המשפט הוא שצריך להכריע אם נתניהו זכאי או אשם, ולא בית הנשיא.
אם יתברר שהתיקים קרסו הוא יזוכה והמדינה תיתן את הדין. ואם יורשע, ירצה את עונשו ככל אדם. רק לאחר שיקצה עונש בכלא, ובכפוף לנסיבות ולשיקולים המקובלים, ניתן יהיה להגיש בקשת חנינה. בכך העביר ריבלין מסר ברור להרצוג, לגבי גבולות סמכותו של הנשיא והמשמעות האמיתית של חנינה: היא אינה תחליף למשפט ואינה דרך לעקוף הכרעה שיפוטית.
חנינה נועדה למי שכבר הורשע, לאחר שההליך המשפטי הסתיים, ורק אז הנשיא רשאי לשקול אם יש הצדקה להעניקה. בדבריו הוא הזכיר את אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה: איש אינו מעל החוק, גם לא ראש ממשלה.
בשורה התחתונה
אפשר להסכים עם ריבלין ואפשר לחלוק עליו. אפשר לחשוב שהוא צדק בניתוחיו ואפשר לחשוב שהוא טועה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הכנות והממלכתיות.
גם אם נאמרו בריאיון דברים רבים על נתניהו, על הליכוד, על החברה הישראלית ועל עתיד המדינה, גולת הכותרת הייתה ברורה לחלוטין. לא הסיפורים על העבר, לא הגעגועים לליכוד של פעם ולא האנקדוטות האישיות. הכותרת הגדולה של הריאיון הייתה הרגע שבו רובי ריבלין, אחד האנשים המנוסים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בחר לומר בקול רם את מה שרבים חושבים על בני גנץ.
שהבעיה שלו לא הייתה רק פוליטית אלא גם חוסר היכולת לזהות בזמן את המלכודות שהונחו בדרכו. זו הייתה ביקורת חריפה, ישירה ובלתי נשכחת, והיא הפכה את הריאיון כולו לאחד הטובים ששמעתי.
התרעות פיקוד העורף