הסדרה נפתחת 17 שנים אחרי משפט שטלטל את העיירה. מקס קיידי, מסעדן כריזמטי אך אלים, הורשע ברצח אשתו ההרה ונידון למאסר עולם. אנה באודן, בגילומה של איימי אדמס, הייתה עורכת הדין שייצגה אותו ושכנעה אותו להודות באשמה בתקווה לעונש קל יותר. טום באודן, שמגלם פטריק וילסון, היה התובע במשפט. זמן קצר לאחר מכן השניים התאהבו, התחתנו והקימו משפחה שנראית מושלמת מבחוץ: בית עצום, קריירות מצליחות, שני ילדים וחיים שנראים כמו החלום האמריקאי.
ובכל זאת, במשך כמה פרקים לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שאולי כל זה לא היה צריך להיות סדרה. אולי "פסגת הפחד" הייתה צריכה לקבל פשוט סרט שלישי. הספק הזה לא נובע מסנוביות כלפי סדרות, אלא דווקא מהערכה עצומה כלפי הגרסאות הקצרות והמהוקצעות שכבר נעשו. "פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה אמנם נחשב מותחן, אבל כילד חוויתי אותו כסרט אימה מהשורה הראשונה. אני זוכר את הפחד הפיזי שהוא עורר בי, את התחושה שמשהו לא בסדר עומד לקרות בכל רגע. פחדתי ממנו, הסתקרנתי ממנו ונדהמתי ממנו בעת ובעונה אחת. מקס קיידי של רוברט דה נירו היה דמות שלא דמתה לשום דבר: מפחידה, כריזמטית, מגוחכת, אכזרית, כזו שאי אפשר להסיר ממנה את המבט.
ואולי דווקא בגלל זה שווה לחזור עוד צעד אחד אחורה. כי סקורסזה לא רק יצר רימייק מוצלח, הוא הוכיח שסיפור ישן יכול להשתנות יחד עם התקופה. הסרט המקורי מ-1962 נולד באמריקה שעדיין האמינה בעצמה. סם באודן של גרגורי פק היה עורך דין ישר, בעל ואב למופת. מולו ניצב מקס קיידי של רוברט מיצ'ם שגילם עבריין מין אלים שבא לנקום באדם שסייע להרשעתו. העולם היה מסודר בצורה ברורה: הטוב היה טוב, הרע היה רע, והפחד הגדול היה שהרוע יצליח לחדור אל הבית האמריקאי המוגן.
29 שנים אחר כך, סקורסזה כבר חי בעולם אחר. אמריקה של תחילת שנות ה-90 הייתה צינית יותר, חשדנית יותר ובעיקר אובססיבית לאשמה. לכן סם באודן שלו כבר לא היה אדם טהור. הוא הסתיר ראיה שיכולה הייתה לקצר את מאסרו של קיידי, פעל מתוך אינטרסים אישיים והפך בעצמו לדמות מוסרית בעייתית. פתאום, השאלה כבר לא הייתה איך עוצרים את הרוע - אלא האם בכלל אפשר להבדיל בינו לבין הטוב.
הסדרה החדשה ממשיכה בדיוק מהמקום הזה - אבל מעבירה את מרכז הכובד לדור הבא. הילדים של משפחת באודן הם כבר לא דמויות רקע. נטלי, הבת הבכורה, מתחילה לחשוד שהוריה מסתירים ממנה את האמת. היא נשאבת למערכת יחסים מסוכנת עם נערה מסתורית ומבינה שהסיפור ששמעה כל חייה על קיידי רחוק מלהיות שלם.
אחיה זאק (דמות חדשה שלא הייתה בגרסאות הקודמות) נושא על גבו עול אחר בעקבות תקרית של הפצת תמונות עירום בבית הספר. הסדרה רוצה לשאול האם בגלל גילו מדובר בטעות איומה או במעשה בלתי נסלח? ההתעסקות כשלעצמה אכן מעניינת, אבל בפועל, הרחבת התא המשפחתי לעומת הגרסאות הקודמות גורמת לסדרה לחטוא בריבוי דמויות שמדמה אותה לטלנובלה.
קיידי, להבדיל מגרסאות קודמות, הופך לסלב תקשורתי בעקבות טענות שנעשה לו עוול. פודקאסטים עוסקים במקרה שלו. שמועות ברשת משנות את דעת הקהל. טכנולוגיה ובינה מלאכותית של בנו המת מטשטשות את הגבול בין אמת לשקר. כל פרט קטן מרגיש כמו אזהרה לכך שהעולם כבר אינו מקום בטוח.
ובתוך כל זה נמצא חאווייר ברדם שפשוט מצטיין בתפקידו. הוא לא מנסה להיות רוברט מיצ'ם ולא מחקה את רוברט דה נירו. הוא יוצר מקס קיידי חדש לגמרי שמצחיק לרגעים, כמעט מעורר אמפתיה, ואז מפחיד בצורה פתאומית. יש בו משהו ילדותי ומפלצתי בו זמנית, והסדרה יודעת לנצל את זה היטב.
אבל יש גם מחיר להרחבה הזאת. 10 פרקים הם כנראה יותר מדי. לפעמים מרגיש שהסדרה נמרחת, מסתבכת ביותר מדי קווי עלילה ומאבדת חלק מהחדות שהפכה את שני הסרטים הקודמים לבלתי נשכחים. התחושה היא שהסיפור הזה אולי היה עובד טוב יותר כסרט שלישי. או לפחות כמיני-סדרה.
התרעות פיקוד העורף