זה אמור היה להיות ניסיון החייאה פוליטי אחרון של מי שלפני כמה שנים הוצג כראש הממשלה הבא של ישראל, וכיום לא נמצא במשחק הפוליטי בכלל, נאחז במספרים מתחת לאחוז החסימה. במקום זאת, זה הפך למופע מביך של אדם שנראה כאילו הוא עדיין לא מבין למה הציבור נטש אותו. במופע של בלבול, תסכול, פרצי איבוד עשתונות והתנתקות מהמציאות הפוליטית.
אך באותה נימה של ביקורת, כדי לבלבל את קהל המצביעים, הוא הוסיף ואמר שהוא רוצה ממשלה רחבה וציונית ולא צרה וקיצונית, רוצה לומר אני אשב עם נתניהו, כי אני חושב על טובת המדינה. הוא השתמש במילים גדולות על אחריות לאומית, אחדות העם, גישור בין מחנות וממלכתיות.
על הנייר, אלה נשמעים כמו מסרים ממלכתיים ואחראיים. בפועל, אלה מסרים שכבר שנים לא מצליחים למצוא קהל. הציבור הישראלי נמצא בעידן של הכרעות פוליטיות חדות, כן ביבי, לא ביבי, ואילו גנץ עדיין מוכר את אותה סחורה ישנה של "גם וגם", סחורה שאין לה קהל יעד. אין קונים למסר הזה. והסיבה המרכזית להתרסקות הפוליטית של גנץ היא בדיוק ההתעקשות שלו להישאר באמצע גם כשהמציאות דורשת הכרעה.
מי שהחזיק פעם 35 מנדטים והוצג כאלטרנטיבה שלטונית לנתניהו נאבק כיום על רלוונטיות פוליטית בסיסית כדי לעבור את אחוז החסימה. ובמקום לשאול את עצמו מדוע, הוא ממשיך להאשים את כולם חוץ מאשר את עצמו, חוץ מלתקן את טעויות העבר שלו, אלו שהובילו למפלתו המפוארת.
הרגע שבו הראיון החל להתפרק היה כאשר גנץ הכריז כי יתמוך בממשלה בכל מה שקשור למערכה בלבנון וכי הוא רוצה לשבת בממשלה רחבה. בן כספית הטיח בו שהוא שוב מעניק לנתניהו חבל הצלה, גנץ לא הצליח לספק תשובה משכנעת. במקום להסביר למה הציבור טועה, הוא פשוט כעס על עצם השאלה.
וזה היה אולי הרגע הכי חושפני של הערב. כי גנץ עדיין משוכנע שהבעיה היא שהציבור לא מבין אותו. האמת הפוכה: הציבור מבין אותו מצוין. הוא פשוט לא מאמין לו יותר, נראה שאם כבר מישהו לא מבין את המפה זה גנץ עצמו. "יש לך מנכ"ל של חברה ציבורית שהביאה אותך לפשיטת רגל והדירקטוריון צריך לתמוך בו?", התעקש כספית. "כולנו חושבים שההסכם הוא זוועה אבל להביא אותנו למצב שנתמוך בנתניהו שהביא אותנו לחורבן הזה?"
התגובה של גנץ הייתה הפעם חריגה, על גבול הקשה לצפייה. הוא התרגז, הרים את קולו, במופע אימים ואיבד את המרכז המזוהה איתו. "למה החלטת שאני תומך בנתניהו? בחירות 1,2,3 לא איתו עד הקורונה. שאז נכנסתי. אח"כ בנט נכנס עם חמישה מנדטים ואני עם שמונה. הבאתי לממשלת השינוי, את הממשלה שהם נלחמים עליה לידיים והם פירקו אותה ומה קיבלנו כתוצאה מזה? ממשלה קיצונית. לא השתגענו, תגידו איך אתם לא רואים. אתם רוצים ממשלה של חצי עם".
אלא שאז הגיע בן כספית עם משפט קצר שהחזיר את הדיון לעובדות: "אבל אז שוב נכנסת לאותה ממשלה קיצונית שהביאה את השבעה באוקטובר". באותו רגע גנץ איבד את קור הרוח לחלוטין. "אבל הצלתי את הבנות של הדרום והחיילים שלך ושלי". שמישהו יסביר לי איך בני גנץ הוא זה שהציל את הבנות הלוחמים, כי נראה לי שפספסתי את הפרק הזה בספר.
גנץ המשיך להשתולל באולפן. "תסתכל על החיים כמו שהם. נהרגו אנשים מהקיבוצים וההתיישבות ומכל מקום ואתה ממשיך עם הטיעון הזה? אתם לא מבינים מה קורה?", צעק גנץ, "אתם לא רואים שהמדינה מתפרקת? אתם תקועים בביבי כן או ביבי לא".
זה היה רגע נדיר. לא בגלל הצעקות. לא בגלל כוס המים שעמית סגל הציע לו כדי להירגע. אלא משום שבפעם הראשונה נחשף לעיני הציבור גנץ אחר, לא הממלכתי, לא המאופק, אלא פוליטיקאי מתוסכל שאיבד את זה ונראה כאילו הוא מנהל ויכוח עם המציאות עצמה. הבעיה היא שהכעס שלו לא פתר את הסתירה המרכזית שמלווה אותו. גנץ אומר שנתניהו צריך ללכת הביתה. גנץ גם אומר שנתניהו אחראי למה שקרה כאן. אבל בכל צומת פוליטי משמעותי הוא מוצא דרך להסביר מדוע דווקא עכשיו צריך לשתף איתו פעולה.
בהמשך ניסה להסביר את הבחירות השגויות שלו: "אני קם בבוקר ולא כועס על נתניהו למרות שיש לי יותר סיבות ממך, אלא חושב מה טוב למדינת ישראל, וכשמדינת ישראל צריכה אותי נתניהו שקוף מבחינתי ואני מתייצב". וזה בדיוק המשפט שמסביר מדוע הציבור הפסיק להאמין לו ולהצביע לו. בעיני גנץ זו ממלכתיות. בעיני רבים מהבוחרים זו חולשה, פחדנות, ופשוט עוד גרסה של אותה נוסחה ישנה שבסופה נתניהו נשאר בשלטון.
זה היה אולי החלק המוזר ביותר בראיון. בזמן שנתניהו עדיין ראש ממשלה, בזמן שהמדינה מתמודדת עם מלחמה ומשבר פוליטי חסר תקדים, גנץ בוחר להקדיש חלק גדול מהזמן למתקפות על ממשלת השינוי, על שותפיו לשעבר ועל איזנקוט. לקראת סוף הראיון שאל אותו כספית את השאלה המתבקשת: "אתה לא שואל את עצמך איפה טעית? עם 35 מנדטים, עם בוגי, אשכנזי ואיזנקוט, ועכשיו מכתת רגליים בין ירון זליכה לדדי שמחי?".
התשובה של גנץ הייתה: "אני לא חף מטעויות אבל ההחלטות הגדולות שלקחתי נבעו מהחלטות לטובת מדינת ישראל". וכאן בדיוק נמצאת הטרגדיה הפוליטית שלו. גנץ עדיין משוכנע שהוויכוח הוא על הכוונות שלו. אבל הציבור כבר מזמן עבר לשפוט אותו על התוצאות, ועל הטעויות.
התוצאות הן שמי שהיה פעם התקווה הגדולה של מחנה המרכז הפך לפוליטיקאי שנאבק על הטיפה האחרונה של הישרדות פוליטית. מי שהבטיח להחליף את נתניהו הפך לאדם שמאריך את חייו הפוליטיים של נתניהו. ומי שהציג את עצמו כמי שמאחד את העם נשמע אמש כמו פוליטיקאי שכועס על כך שהעם פשוט הפסיק להקשיב לו.
אולי הדבר העצוב ביותר בראיון הזה הוא שגנץ עדיין לא הפנים את מצבו. הוא מתנהג כאילו הוא מנהיג מרכזי שהציבור רק מחכה לשובו, בעוד שהמציאות הפוליטית מספרת סיפור אחר לגמרי. הציבור כבר הכריע מזמן. הוא לא נטש את גנץ בגלל שהיה ממלכתי מדי. הוא נטש אותו כי הפסיק להבין מה הוא בעצם רוצה. ואמש, גנץ סיפק את התשובה בעצמו: גם הוא כבר לא באמת יודע מה הוא רוצה.
התרעות פיקוד העורף