לא בכדי מתקשה "פגוש את" לספק כותרות משמעותיות למשדר החדשות המרכזי של מוצאי השבת, ולא במקרה מצטרפים השניים לשידור החי רק כשעה לאחר שהחל.
לעומת זאת אם מקליטים מראש, למעלה מ-48 שעות לפני מועד השידור, את כל השעתיים שמשודרות בין שש לשמונה בערב, מקבלים פיצה מהמקפיא בטעם לוואי לא טרי.
הצופה בבית הלבן
"כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים", כתבה המשוררת בהמשכו של אותו השיר, אבל קשה מאוד לשאת את שתיקתו של משדר אקטואליה שהוקלט יומיים לפני ששודר, במקרה דנן, לפני שנוספו עוד שמות לרשימת חללי המלחמה על כמעט כלום ושום דבר בלבנון.
סליחה, היא לא על שום דבר, אלא על ההוכחה שאנחנו לא פראיירים שעושים את כל מה שהאמריקנים מורים לנו, אלא רק 95%. יחליט כל קורא לבדו האם על מרחב העצמאות הקטן הזה שבמרכזו נתקע דגל ישראל על קיסם של עוגה, שווה לשפוך את דמם של טובי בנינו.
עמית סגל למשל סבור שכן. כלומר, הוא חס וחלילה לא מקל ראש במחיר הכבד, אלא סבור שלמלחמה שם יש מטרות חשובות, שאיראן אינה "בעלת הבית" בלבנון - כפי שמציגה-מתריסה לעומתו דנה ויס, ושגם מנהרות שחפורות לעומק ("ארבע קומות") מתחת לבופור - ולא למרחב, כלומר אל מעבר לקו הגבול, הן מטרה ראויה.
את העמדה הזאת אפשר להבין, גם אם לא להסכים איתה (כפי שעושה כספית), אבל מה שקשה הרבה יותר להבין הוא את המשפט הבא של סגל.
תכף נצטט אותו מילה במילה, אבל קודם כל הרקע: דנה ויס תוהה באשר למידת הנזק שייגרם לקמפיין הבחירות של ראש הממשלה בשל המשבר הבין-אישי בינו ובין טראמפ. בתגובה נשמעו הדברים האלה (כמו שנהוג לומר, לא נגענו):
ומפה עבר סגל לידיעה שלפיה "גורמים בקואליציה" לוחצים על נתניהו לפרק את הממשלה כבר עתה, כדי להימנע מחקיקה שתזיק אלקטורלית לליכוד (תכף נגיע גם לזה).
קח אותי דונלד
אם לשמוע בין המילים, הרי שנתניהו מתכוון להתעקש על מה שיקרה מעתה דרומית למה שמכונה "הקו הצהוב" בלבנון, מתוך תקווה שידידו לשעבר בבית הלבן יאפשר לו את מעט הכבוד הזה (בינינו, זה תלוי רק בשאלה עד כמה האיראנים יתעקשו מצידם, זאת יודעים גם נתניהו וגם סגל).
מצד שני, חשוב לנתניהו להראות גם לנשיא וגם ליריביו שלא (רק) על פיו יישק דבר: להפך - אם יעז לחבק את איזנקוט למשל, עלול הדבר להתהפך עליו.
גם "ידיעת ההמשך" קצת תמוהה: מי הם אותם "בכירים בקואליציה" שלוחצים על נתניהו להקדים ולפזר את הממשלה, הגם שהדבר לא יגרום להקדמה משמעותית של הבחירות (כלומר, שלא תהיינה קרובות מדי ל-7 באוקטובר)?
אפשרות אחת היא שמדובר בראשי הסיעות השונות: בן גביר, סמוטריץ', דרעי, גולדקנופף. רק שקצת קשה להניח זאת, הן כולם שומרי שבת שסיימו בדיוק לערוך הבדלה. יתרה מזאת: לחרדים אין עניין למוסס חקיקה לטובתם, כמו למשל החוק למעמד לומדי התורה.
הוא הדין גם לגבי בן גביר, שיש לו תמיכה עצומה בקרב מצביעים חרדים. מכאן שסמוטריץ' הוא היחיד מחוץ לליכוד שמתקשה להחזיק במקל הקואליציוני-אלקטורלי בשני קצותיו. הבעיה עם סמוטריץ' היא שהוא חסר משקל לחלוטין - אם יערער את יציבות הקואליציה, הוא עלול להתדרדר סופית אל מתחת לאחוז החסימה שמסביבו הוא מתנדנד.
לקלף את הכותרת
מי נשאר? הליכוד. מי הם אותם בכירים בליכוד ש"לוחצים על נתניהו" להפוך את ממשלתו לממשלת מעבר? ישראל כ"ץ ה"אסרטיבי"? או אולי יריב לוין (שיאבד בעקבות המהלך סופית את תשוקתו לחוקק חוקים משפטיים כמו פיצול תפקיד היועמ"שית, פסקת ההתגברות ועוד)? ואולי זה בכלל שלמה קרעי שהמשמעות מבחינתו היא גניזת חוק התקשורת?
במילים אחרות, לא היו דברים מעולם. נתניהו הוא היחיד ש"לוחץ על עצמו" להכריז על ממשלתו כממשלת מעבר. למה? משתי סיבות אפשריות: הראשונה היא באמת משום שהסקרים מראים לו שהמשך קידום החקיקה המשפטית (בעיצומה של מלחמה) וה"חרדית" (על רקע נפילת חיילים בלבנון) משפיעים לרעה על תמונת המנדטים, שבה כל תזוזה עלולה להיות מבחינתו גם האחרונה.
האפשרות השנייה היא שהוא רוצה מאוד להעביר את חוקי התקשורת והמשפט, אבל בלי החקיקה ה"חרדית" שמזיקה לו. על כן הוא לכאורה מנסה למשוך עוד מעט זמן מול החרדים (כדי שיתמכו בזאת מבלי לקבל את זאת), היודעים שממשלת מעבר תהיה מוגבלת ביכולתה לבצע את כל הפליק-פלאקים המרהיבים בוועדת הכספים, שמאפשרים להעביר להם תקציבים מתחת לרדאר.
לכן ידע הצופה דונלד טראמפ שלא זאת בלבד שלבנימין נתניהו חשוב להבהיר לו כי מוטב שיחשוב פעמיים לפני שיחבק את איזנקוט (המוביל כרגע בסיכוי לזכות בסופ"ש מפנק בלשכה הסגלגלה. לא סופי כמובן), אלא שלפעמים כדאי לקלף ידיעה חדשותית מכותרתה, כדי לרדת לעומקה ולנסות לנחש בצורה מושכלת יותר את מקורותיה, בעיקר אם היא משודרת כשעה לאחר צאת השבת.
התרעות פיקוד העורף