תהיתי איך אף אחד שם לא השתחווה. אם כבר בחרו לוותר על כל מראית עין של ביקורת עיתונאית ולהפוך ללהקת מעודדים, אולי גם קידה הייתה מתבקשת. הרי כך מקבלים מלכים. אחר כך עוד מתפלאים שיש מי שמכנה את הערוץ הזה "ערוץ המשטר".
כשסרטוני AI רצים בטוויטר, הופכים למציאות
צפיתי בריאיון באיחור. תחילה נתקלתי ברשתות החברתיות בקטעים שבהם נתניהו צוחק כשהוא נשאל מה השתנה בו מאז 7 באוקטובר. הייתי בטוחה שמדובר בסרטונים שנוצרו באמצעות AI. סירבתי להאמין שראש ממשלת ישראל באמת השיב כך. ואז צפיתי בריאיון המלא וגיליתי שהמציאות כבר מזמן עולה על כל זיוף.
כשנשאל מה השתנה אצלו מאז האסון הגדול בתולדות המדינה, הוא השיב: "הורדתי קצת במשקל, מתעמל". זו לא הייתה רק בדיחה גרועה. זו הייתה עדות לניתוק ורוע לב.
לא ציפיתי שיבכה. לא ציפיתי להתמוטטות רגשית. אבל כן ציפיתי למינימום של כובד ראש. במדינה שבה נרצחו למעלה מ־1,200 בני אדם ביום אחד, מאות נחטפו, תינוקות נטבחו, אלפי משפחות חרבו וחברה שלמה עדיין נושאת טראומה - והתשובה הראשונה של ראש הממשלה לשאלה מה נשתנה בו מאז אותו יום היא שהוא רזה.
אפילו באולפן לא נשמע צחוק אמיתי. היה גיחוך כזה בקטנה, כזה שנועד לרצות את המנהיג. אבל אפילו באולפן לא הצליחו להסתיר את אי-הנוחות והמבוכה מדבריו. ואז הגיע המשפט של נתניהו: "ועכשיו ברצינות". אבל איך בכלל אפשר לומר "ועכשיו ברצינות" אחרי שהתבדחת על 7 באוקטובר? מתי בדיוק היה מתאים להיות לא רציני בנושא הזה?
כולם השתנו מאז אותו יום. המשפחות השכולות, שורדי הטבח, החטופים שחזרו, החיילים שנלחמו, אזרחים שחייהם התהפכו. כולם. כולם חוץ ממנו.
נתניהו ממשיך לחבוט בצבא ובלוחמים
ואז הגיע עוד משפט, כזה שנשמע כמעט תמים, אבל הסתיר בחובו את כל האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו. הוא אמר: "יש לי הערכה רבה לחיילינו, למפקדינו ולזרועות הביטחון, אבל מה שקרה אחרי 7 באוקטובר גרם לי להבין שיש לנו מדינה עם צבא ולא להיפך".
נתניהו עצר לפני המשפט הזה, לקח לו את ההפסקה הדרמטית. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. לכאורה זו מחמאה לצה"ל, בפועל, זו הייתה עקיצה ברורה למערכת הביטחון. רמז לכישלונה ב-7 באוקטובר ובעיקר ניסיון לעצב מחדש את סיפור המחדל של אותה שבת שחורה. המסר היה פשוט: הצבא הוא הבעיה - הדרג המדיני הוא הפתרון.
המשפט הזה גם חשף את הניסיון המתמשך של נתניהו לעצב מחדש את חלוקת האחריות על 7 באוקטובר. במקום לומר בפשטות "אני אחראי", כפי שמצופה ממי שעמד בראש הממשלה ביום האסון הגדול בתולדות המדינה, הוא שוב סימן את מערכת הביטחון כמי שנושאת בעיקר הנטל. כך, צעד אחר צעד, נבנה הנרטיב: הצבא נכשל, ראשי מערכת הביטחון אשמים, והדרג המדיני כמעט שאינו מוזכר. זה אינו חשבון נפש; זו פוליטיקה של הישרדות.
גם בהמשך הרי לא נשאלו השאלות המתבקשות. נתניהו הכריז שכל עוד הוא ראש הממשלה, לא יהיה נשק גרעיני לאיראן. אבל הוא מכהן, בגלגולים שונים, כמעט שלושה עשורים, ובינתיים תוכנית הגרעין האיראנית רק התקדמה. איך ייתכן שאיש באולפן לא שאל את השאלה הפשוטה: אם עד עכשיו לא הצלחת מה ישתנה הפעם?
זו בדיוק מהותה של עיתונות. לא מחיאות כפיים. לא שירי הלל - שאלות. משהו שנתניהו נמנע ממנו כבר שנים, ולכן הולך לקבל במה, בפטריוטים, בית המעריצים שלו.
נתניהו מבטיח עתיד ורוד לישראל- מלחמת נצח
אבל הייתה שאלה אחת מתבקשת שלא נשאלה: האם גם הוא מוכן לוותר על הכיסא? האם היה מסכים להיות מספר שתיים בממשלה בראשות גדי איזנקוט, אם זו הייתה הדרך להקים ממשלת אחדות אמיתית? משום מה, כשנתניהו מדבר על "ממשלה רחבה", יש תנאי אחד שאינו נתון למשא ומתן - שהוא עצמו יהיה ראש הממשלה. אחדות, מבחינתו, משמעותה שכולם יתאחדו סביבו ולמענו.
נתניהו ומשפחתו עברו גיהנום - שרה עבדה יום אחד במשמרת כפולה
אחד הרגעים המקוממים ביותר הגיע כאשר נתניהו תיאר את מה שעבר עליו ועל משפחתו כ"מסלול של גיהינום". כשינון מגל שאל "מי עבר?", הוא השיב: "אני, רעייתי שרה ושני הבנים שלנו".
חשבתי שהוא ידבר על הגיהנום שעברו המשפחות, הנשים שנאנסו ונרצחו, התינוקות והילדים שנרצחו, המשפחות שנשרפו בחיים בבתיהן, החטופים שעברו חודשים ארוכים של רעב, השפלות ועינויים במנהרות, ההורים השכולים שקוברים את ילדיהם, הפצועים שאיבדו גפיים, אלפי הלומי הקרב שיישאו את הצלקות כל חייהם.
לתאר את זה כ"גיהינום" במדינה שעברה את 7 באוקטובר זו אמירה שקשה לעכל. זה מה שנקרא "מהמקפצה". זה לצחוק על כל האזרחים, באמת מסכנה שרה נתניהו, ממש ריחמתי עליה. הרי אם יש אנשים שיודעים מהו גיהינום, אלה לא יושבי בלפור, או קיסריה, או חמשת הבתים שברשותם - אלא המשפחות שחייהן התרסקו באותו יום.
תיקי נתניהו קורסים ובכל זאת הוא מבקש חנינה
אלא שבקרב תומכיו המסר כבר הועבר: אם סעיף אחד נפל - הכול קרס. "אז מדוע אתה רוצה חנינה?" נשאל, ונתניהו השיב שהוא עדיין רוצה חנינה כי הוא לא רוצה לקרוע את העם, "המשפט קרע את העם". מר נתניהו, המשפט לא קרע את העם. אתה קרעת את העם בגלל המשפט. אתה קורע את בית המשפט ואת כל המוסדות במדינה, בגלל שהמדינה הגישה נגדך כתב אישום.
לאורך כל הריאיון חזר שוב ושוב אותו נרטיב מוכר: הוא בלבד עמד מול הלחצים. הוא בלבד הוביל לניצחונות. אחרים רצו לעצור את המלחמה. אחרים אשמים. נתניהו גם מצא הזדמנות לעקוץ את גדי איזנקוט ולטעון שהוא זה ששכנע את בני גנץ לפרוש מהממשלה בעיצומה של מלחמה. אצל נתניהו, ההצלחה תמיד שייכת לו, והכישלון תמיד שייך לאחרים.
נדמה שהפרויקט הגדול של הממשלה ושל תומכיה הוא להשכיח את טבח ה-7 באוקטובר. פחות אחריות, יותר קמפיין. פחות מחדל, יותר ספינים. פחות חשבון נפש, יותר שיווק פוליטי. ובספינים פוליטיים, נתניהו אלוף. הוא חזר שוב ושוב על העובדה שהוא "מר ביטחון", אבל אחרי שלוש שנים עם אפס ביטחון - לסלוגן הזה כבר אין קונים, למעט אותה כת מעריצים עיוורת.
אבל האמת היא שאת טבח ה-7 באוקטובר אי אפשר להשכיח. לא באמצעות בדיחות. לא באמצעות מחיאות כפיים. ולא באמצעות אולפן שלם שמוותר על שאלות קשות ולא באמצעות ראש ממשלה מנותק, לא כשיר, שכל מה שמעניין אותו זה שרה רעייתו ובנו הנופש במיאמי.
דמוקרטיה אינה נמדדת במספר האנשים ששרים למנהיג "ביבי מלך ישראל". היא נמדדת במספר האנשים שמעזים לשאול אותו את השאלות שהוא לא רוצה לשמוע. בריאיון הזה - לא היו כאלה.
התרעות פיקוד העורף