במרץ 1998 החלטנו להתחתן, והיה לנו ברור שהסיכוי למצוא אולם בקיץ שקול לסיכוי שנצליח לכסות את הוצאות החתונה. אבל לתדהמתנו, בפגישה בגן אירועים שחפצנו בו, הבעלים הציע לנו לא פחות משני תאריכים ביולי. ועוד במחיר אטרקטיבי. היינו כחולמים. כל כך חולמים, עד שהתרשלתי בתפקידי כחולה כדורגל באופן הפלילי ביותר. ולא שמתי לב שמדובר בשני התאריכים של חצי גמר המונדיאל. וכך בחרנו ב־7.7. תאריך אדיר! מחדל נדיר.
כשהבנתי, כבר היה מאוחר מדי. ונותר לי רק להתפלל לאלוהי הכדורגל, שייצר חצי גמר בלתי אטרקטיבי בעליל. אבל אלוהים לא ריחם על ילדי הגן. ובעיקר לא על החתן. להפך. הוא הפגיש במועד החתונה בין שתי הנבחרות הכי אהובות בישראל: ברזיל והולנד.
וכך, ככל שמועד החתונה התקרב, התחלתי לשמוע בסביבתי הקרובה רחשים ברורים של חוסר שביעות רצון, בלשון המעטה. והבנתי את כולם. מי רוצה להיגרר לחתונה בערבו של המשחק הכי מרתק בעולם? כלומר, לא סתם הבנתי אותם. רציתי לצפות בו בעצמי.
אז מה עושים?
לחתונה הגיעה הסעה באוטובוס מירושלים, מהצד של הכלה. ובתוך האוטובוס הייתה טלוויזיה קטנה שכוונה על ערוץ 1. מרגע שריקת הפתיחה, יותר ויותר גברים נעלמו מרחבת הריקודים “רק לרגע", מבלי שוב. בשלב מסוים חבר אליהם גם החתן, שהפנה תפילה נוספת לאלוהי הכדורגל: שהמשחק יסתיים במועדו, ללא הארכה ופנדלים.
אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהוא שם עליי פס. כלומר, כאוהד הפועל חיפה יכולתי לנחש את זה עוד הרבה קודם. פטריק קלייברט השווה בדקה ה־87, המשחק התדרדר להארכה נטולת שערים ואז לפנדלים וניצחון ברזילאי. באסה! שהתהפכה בבת אחת לסבבה. הדי־ג'יי הערני פצח לאור הניצחון במחרוזת להיטי סמבה, שהציתה בבת אחת את רחבת הריקודים, ודחפה למסיבה ארוכה ושמחה במיוחד. כזו שבעיצומה נכנסה לרחבה רקדנית בטן מהממת, חברה שלנו, שפירקה את המקום לצלילי זורנה ודולה. באותו ערב, כורדיסטן זכתה במונדיאל.
סיפרתי את הסיפור הזה לא מזמן בפייסבוק, וקיבלתי כמה וכמה תגובות בפרטי שפקפקו בו. כלומר, בעובדה שכחתן ביום חופתו קפצתי לראות מונדיאל. אני מסכים שזה נשמע מופרך, אבל מאז שעמדתי על דעתי הטורניר הזה הוא מבחינתי סוג של התעלות שדוחה כל עיסוק אחר. וזה נכון גם למונדיאל הנוכחי, למרות האתגר המתסכל של פערי השעות.
והשאלה היא, למה. מה יש דווקא במונדיאל, בייחוד בעת הזו, שמצליח לסחוף אותי גם בגילי המתקדם. נתחיל ב־מה לא. הרמה. היא רחוקה מלהיות טובה יותר מ־נאמר, משחקים בצ'מפיונס ליג או בליגה האנגלית. עוד משהו שלא קיים יותר הוא ההזדהות הלאומית. פעם יכולנו לחלק את הנבחרות המשתתפות לרעים וטובים. בעדנו ונגדנו. כרגע, כשכמעט כולם נגדנו, החדווה הזו נמוגה.
אז מה כן נשאר?
תחושה, רגעית כמובן, של אחדות גלובלית. גם בתחומי העניין - עולם שלם מדבר פתאום על אותו דבר (קצת כמו ההרגשה בתחילת הקורונה). וגם בכך שכל המדינות, גם אלה שמסוכסכות ביניהן, נראות על הדשא אותו דבר. וסרות לאותם כללי משחק ידידותיים.
תצרפו לזה את ההתרגשות, שנובעת מכך ששחקנים משחקים באופן נדיר למען סמל וקולקטיב, ולא רק עבור כסף או קידום בקריירה. ואת העובדה שמדובר באירוע שמתחולל אחת לארבע שנים. מספיק ארוך כדי להתגעגע, מספיק קצר כדי לייצר תחושת המשכיות. ותקבלו טורניר שהוא בעצם אנטיתזה לתחלואי העולם האמיתי, פסק זמן של חודש, שמבליט את כל מה שיפה ומרגש ברוח האנושית. בניגוד לציניות הקבועה שמלווה אותנו, כאן אתה מתרגש ללא הרף. העוינות הבסיסית בין אנשים ובין אומות מתחלפת בסולידריות ספורטיבית. שמאפשרת לא פעם אפילו לתמוך בשחקן ואפילו בנבחרת המגיעים ממדינה עוינת, רק משום שהם משחקים יפה. ובמקום לחשוב על מאבק הקיום התמידי, אתה עסוק רק בצפייה במפגן צבעוני של כישרון, יזע ותשוקה. בתוך פסק הזמן הניטרלי הזה, אפילו נבחרת איראן נראית כמו משתתפת טבעית. כי מה שקורה במונדיאל, נשאר במונדיאל. כמה חבל.
על הסכין
1. תזמורת המהפכה המצוינת עלתה במופע חדש, “מהפכה בצוותא". מיטב המוזיקאים הישראלים תועדו בשנות ה־70 בידי ערוץ 1 כשהופיעו במועדון צוותא. במופע מקרינים על מסכים קטעים מתוך התוכניות האלה, כשהתזמורת מלווה את הקטע המקורי בעיבודים חדשים. בין המוקרנים: שלמה ארצי, שלום חנוך, חוה אלברשטיין ועוד. התוצאה נוסטלגית ומרגשת מאוד.
2. רוג'ר ווטרס הוא כבר מזמן רק סיבה לכעס ואכזבה. אבל הגרסה החדשה שלו ל"comfortably numb", מהשירים הכי יפים של פינק פלויד, כבר שוברת לב. יחד עם הזמרת הפלסטינית מונה מיארי ווטרס שינה את המילים כך שהן יוצאות כנגד האדישות לגורל העם הפלסטיני. התוצאה, בצירוף מראות עזה ההרוסה בקליפ, אפקטיבית מאוד, חד־צדדית לחלוטין ומדכאת עד עפר, כישראלי.
3. הכרטיס האדום החדש, שניתן במונדיאל בגלל כיסוי פה בידי שחקן בזמן עימות, הוא עוד שלב בניסיון המתמשך של סירוס המשחק, והתאמתו לעידן המסורס כשלעצמו של פוליטיקלי קורקט. כדורגל הוא משחק גברי, יצרי ולפעמים גם אלים. וזה גם סוד קסמו, בגבולות הסביר כמובן. עכשיו אסור לקלל, אסור לחגוג אחרי גול, וחייבים לשתות מים באמצע המשחק. מה נהיה?
התרעות פיקוד העורף