"הטעות החמורה בשיקול הדעת הייתה בבחירת המטרה האסטרטגית", אמר גלנט. "ישראל הייתה צריכה לצאת למלחמה למטרה אחת, חיסול תוכנית הגרעין והחומר הבקיע. ישראל הביאה בפני טראמפ תוכנית דמיונית ולא מוכנה של חיסול המשטר. הקשב של ארה"ב היה חלון זמן נתון, ובזמן הזה היה צריך ללכת רק על הגרעין".
זו אמירה דרמטית. לא מפני שהיא מטילה אחריות על ראש הממשלה, אלא משום שהיא משנה את כל זווית ההסתכלות על המערכה. היום עוסק הוויכוח הציבורי בשאלה אם ארה"ב תסלים את המצב מול איראן ותלך עד הסוף או תוביל להסכם בתקווה שיכלול את הגרעין ולא יתמקד רק בהורמוז. גלנט טוען שהדיון הזה מפספס את העיקר: הבעיה הייתה שהיעד שנבחר מלכתחילה היה שגוי.
במשך עשרות שנים ישראל בנתה תפיסת ביטחון שלמה סביב מניעת גרעין איראני. כל ראשי הממשלה, כל שרי הביטחון, כל ראשי המוסד חזרו שוב ושוב על אותה קביעה, איראן גרעינית היא האיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל. לכן, אם אכן נפתחה הזדמנות נדירה לפעול לצד ארה"ב, השאלה המתבקשת היא מדוע הוסט המוקד מהגרעין אל חלום של החלפת משטר.
טראמפ, הסביר גלנט, הגיע עם חלון זמן קצר מאוד לפעולה. היה ברור שהקשב האמריקאי מוגבל, ולכן היה צורך להתרכז במטרה אחת, ברורה ומעשית. במקום זאת, הוצגה תוכנית רחבה ושאפתנית הרבה יותר. אם זו אכן הייתה התוכנית, לא מפתיע שכאשר התברר שהמשטר בטהרן לא מתמוטט, והקשב עבר למיצרי הורמוז, גם ההתלהבות האמריקאית מהמשך המהלך דעכה.
יתכן שיש מי שיראו בדבריו גם ניסיון לעצב את מורשתו הפוליטית או לבקר את ראש הממשלה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא היה הראשון שניסח באופן ברור את השאלה שאיש כמעט לא שאל עד עכשיו, האם ישראל יצאה למלחמה עם המטרה הנכונה? אני מקווה שדבריו ישמשו הצעה לפרשנות מחודשת ולתכנון מחדש של המדיניות הביטחונית הישראלית. כי במלחמות, בדיוק כמו בחיים, הדרך חשובה. אבל לפני הדרך, חשוב לדעת לאן בכלל הולכים.
התרעות פיקוד העורף