אורן נהרי הוא, בלשון המעטה, איש נבון. כעיתונאי ותיק הוא יודע שבמערכות השונות כבר מתקיים לגביו נוהל "חבצלת", במסגרתו נאגרים קטעי מידע מתחנות חייו, כדי שיישלפו עם מותו, הדבר הוודאי היחיד בחייו כרגע (ובעצם, האין זו הוודאות היחידה בחיי כולנו?). לכן הוא משתדל לדייק אפילו את הצוות שמתעד את זכייתו בפרס מטעם ארגון "בני ברית": "צלמו כמה שיותר תמונות עכשיו, כי אלה התמונות שתהיינה על השולחן ב'שבעה'". נהרי מתבדח וכל מי שמסביב דומע, שהרי אין רגש נעלה יותר שיכול אדם להפגין נוכח צילו המתקרב של מלאך המוות, מאשר חוש הומור.
מתנה אכזרית
ניוון השרירים המהיר שבו לקה נהרי הוא שי נוראי למדי, אלא שיש בו אולי רק בונוס אחד (שאני בטוח שכל מי שלקה במחלה האיומה הזאת היה מוותר עליו-ועליה ברצון): היכולת להיפרד. להיפרד, ורצוי מהר, כל עוד אתה מסוגל להתבטא בעצמך ובאופן ברור וצלול. ואכן נהרי נחוש שלא לאבד אפילו שנייה מהמשאב היקר ביותר והמתכלה שעומד לרשותו.
הוא לא מצר על מר גורלו, אלא על מה שהיה עד לפני כמה חודשים עתידו: פרישה הדרגתית ונעימה מהעבודה, יותר זמן עם הילדים והנכדים, יותר זמן איכות עם ורד זוגתו, בת לווייתו - לא רק למסע החיים, אלא גם למסע הפרידה מהם וממנה.
הסיפור של נהרי שובר את הלב, אבל הוא אינו מבקש מאיתנו רחמים אלא רק הקשבה, ולמזלו הוא ניחן ביכולת לעורר הקשבה שכזאת בכל אשר יפנה: כשהוא מדבר על העשייה המקצועית רבת השנים שלו, כשהוא מתגעגע-מראש לנכדיו וכשהוא מרצה בפני עובדים סוציאליים בבית החולים (והם, שראו כבר כל חולי וכל שלב במנעד הייסורים האנושי, ממררים בבכי נוכח קולו הצלול והברור שמתעד את דעיכת הגוף במקביל לניצחון הנפש).
געגועיי למתווך
"העיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה" שולף נהרי מזיכרונו את אחד מאותם ציטוטים שבהם הוא מפנק מדי יום את העוקבים אחריו ברשתות החברתיות. ובכן, בנסיבות העגומות של מחלתו, ניתנה לו לפחות הזכות לכתוב את טיוטת הסיכום של חייו מלאי התוכן והעניין.
אפשר היה לעצור כאן, אבל מעבר להבעת הערכה בפעם השנייה לאיתמר מאירי על כתבתו, ול"כאן" על עוד מהדורה מרתקת שבה תכנים שכאלה משתלבים באופן אינטגרלי כמעט מדי ערב (עשו לעצמכם טובה גדולה והקדישו את השעות 20:00-21:30 למהדורת החדשות היומית שלהם, בפרט לחלק המגזיני שלה - ולא תתחרטו), מגיע לאורן נהרי אקורד סיום שלא יהיה דביק מדי.
לפיכך אעיד על עצמי, בתקווה שאני משמש פה לעוד כמה צופים ומאזינים ותיקים של האיש. התהליך המרכזי שעובר על העיתונות בשנים האחרונות הוא הפסקת היותה מקור סמכות. הרשתות החברתיות הפכו כל "משפיען" לערוץ חדשות וכל טוקבקיסט לפרשן.
לא אחת זוכה התהליך הזה לקריאות עידוד מפי מי שרואים בו (לרוב אלה שאותם הוא משרת) בבחינת דמוקרטיזציה של המידע, חיתוך של מתווכי המידע המקצועיים. ובכן, אורן נהרי ועוד כמה נפילים מסוגו הם הוכחה שהתופעה הזאת שפכה את התינוק ביחד עם מי האמבטיה: כן, אני יכול לצרוך את כל המידע על חדשות חוץ בעצמי, אבל אני זקוק למתווכים מסוגו.
למה הכוונה? לאנשים שלא נתנו לידע העמוק שלהם לעמוד בינם לבין קהלם, אלא להפך, רתמו אותו כדי לשרת את כולנו. אנשים שלמרות ניסיונם ההולך ונערם, שמרו על סקרנות נערית שלא דעכה לעולם. אנשים שברצון ומרצון העדפתי לראות את העולם מבעד לעיניהם הפקוחות לרווחה.
כזה היה (ועודנו!) אורן נהרי, שהשבוע הניח את המיקרופון ("שבת עם אורן נהרי") בפעם הראשונה והאחרונה מזה 40 שנה, מותיר אחריו חור עצום בהשכלה, אבל לא פחות מכך, בלב.
התרעות פיקוד העורף