אבל קיגן מצטייר לי כגיבור, לא ככוכב. וההבדל הזה הוא לא רק סמנטי, אלא מעיד על הפער בין הכדורגל של פעם לזה של ההווה. ואם תרצו, בין העולם הישן למציאות חיינו הנוכחית.
לפני שאנתח את ההבדל, גילוי נאות. כילד, קיגן היה בין כוכבי הכדורגל הראשונים בעולם שהערצתי. ואחת הסיבות המרכזיות לכך שנהייתי אוהד של ליברפול. וזה כשלעצמו עשוי להפוך אותו לגיבור בעיניי, ולעוות פרספקטיבה.
ועדיין, גם בניכוי הערך הסנטימנטלי אני רואה הבדל ברור בינו ובין כל הרונלדואים של העולם. קודם כל, הוא היה דמות עגולה. עם אופי ספציפי ותחביבים (אלכוהול, קטטות, מוזיקה). ואהבות ושנאות. וטעם מחריד באופנה, שהפך בזכותו לאופנה. וכשהיה מתקרב למיקרופון, ידעת שייצא מזה ציטוט מעניין, ולא משפט גנרי.
בשעה שלכוכבי ההווה, כמו שכתב אלתרמן על אליפלט, אין אופי במיל. כלומר, ילדים, בגרוש, סליחה, באגורה. נדמה שכאנשים שגודלו מגיל צעיר במכללות כדורגל סופר-מקצועיות, הם פשוט הונדסו להיות כוכבי על. וגם אם יש להם קווי אופי מעניינים, הם מצופים בסוללה של יחצנים ומנהלים שמטשטשים אותם, כדי שלא ירגיזו חלילה אף אחד. ויוכלו למכור מקסימום חולצות במקסימום מדינות.
מה שמתקשר להבדל הבא. לקיגן היו שורשים עמוקים בזמן ובמקום, והוא הקדיש חלק ניכר מהקריירה כדי להתחבר אליהם ולהצדיע להם. אביו, כורה הפחם, היה אוהד שרוף של ניוקאסל - שאליה עברה המשפחה כמה דורות קודם לכן מאירלנד. ואחרי שקיגן עשה לביתו, ועבר מליברפול להמבורג הגרמנית, הוא חזר הביתה והעלה את ניוקאסל ליגה כשחקן. ובהמשך, גם כמאמן.
הקשר האישי הזה, בינו ובין הקבוצה, הוא בעצם כל הסיפור. כי לא היה צורך בטקס המגוחך שבו הוא רץ לעבר הקהל ומנשק את הסמל על החולצה, רק כדי לעבור שנה אחר כך למועדון פאר אחר ולנשק באותה פומפוזיות את סמלו. קיגן היה חלק בלתי נפרד מהסמל, מעצם הווייתו. ולכן גם היה לו קשר בלתי אמצעי עם האוהדים, שמרביתם הגיעו מרקע סוציו-אקונומי דומה לשלו. גיבורי מעמד הפועלים. וכל זה השתלב יפה עם היותו אדם רגשן מאוד.
קיגן נהג לומר שכששיחק בליברפול ושמע את האוהדים שרים את "לעולם לא תצעדי לבד" בפתח כל משחק, זה הביא אותו לכדי דמעות. אוהדי ליברפול עדיין שרים את אותו שיר. אבל לא ברור כמה משחקני המועדון עוד דומעים.
וזה מחבר אותנו להבדל האחרון - סוגיית הווינריות. על הנייר, כוכבי הכדורגל העכשוויים הם הווינרים האולטימטיביים. גורפים אליפויות, גביעים ואין ספור תארים אישיים. גם לקיגן לא היו חוסרים בתחום הזה. הוא אפילו נבחר, שנתיים ברצף, לתואר כדורגלן השנה באירופה. אבל כשחושבים על הביוגרפיה שלו, קופץ מיד זיכרון שמתקשר בכלל להפסד צורב.
במונחים אובייקטיביים, זו הייתה לוזריות לשמה. אבל בשדות המיתולוגיה הרומנטיים, ניוקאסל של קיגן תיזכר יותר מכמעט כל קבוצה שזכתה באליפות. כי הניצחון האמיתי לא חייב להתבטא בתואר רשמי או בכסף גדול, אלא ברגש. וקווין קיגן היה המופע של שיא הרגש.
התרעות פיקוד העורף