מצד שני, במהלך התוכנית הוא שם את כל הלב על השולחן, כשאחד האודישנים חדר לו כל כך עמוק ללב, שהדמעות לא השאירו לו מקום למילים. אני לא יודע אם הדרמה הזו הייתה רגש טהור או משחק מצוין, אבל מה שבטוח, עידן רייכל היה מלכת הדרמה של הפרק.
זו לא הפעם הראשונה שרייכל בוכה, ובכלל אפשר לומר שהוא הצלע הרגישה בפאנל השופטים. כשמאי סיימה לשיר הוא ניסה לדבר איתה על משמעות השיר, אבל פשוט איבד את המילים.
רייכל נתן לשופטים האחרים לדבר כדי להירגע, אבל גם אחרי שכולם כבר סיימו הוא עדיין לא הצליח להסדיר את הרגשות. רייכל אמר למאי שהשיר, שמדבר על שמירת הנפש מטראומות חיצוניות, מתקשר בדיוק למצב שלנו במדינה. יש כל כך הרבה אנשים שנשארו עם פוסט טראומה אחרי המלחמה. התחושה הייתה שעידן מאוד נרגש.
סטטיק הבטיח שיכניס אותו לפלייליסט, ועדן הבטיחה שיהיה כוכב. אבל רק רייכל נקט בגישה הרבה יותר הגונה. הוא הסביר לזיו שהכניסה לתוכנית ריאליטי לא תהיה הגשמת החלום, אלא חלון הזדמנויות. אחריו תהיה לו הזדמנות לעבוד קשה ולהצליח.
רייכל הדגיש שהוא לא יכול להבטיח דבר, שכן היו לא מעט זמרים שנחשבו להבטחות גדולות ופשוט נעלמו. אני ממש מעריך את ההחלטה שלו להגיד את האמת כפי שהיא, למרות שהיא כנראה לא תעזור לו לזכות במתמודד לנבחרת שלו.
מתחילת העונה נזרקו למתמודדים כל כך הרבה הבטחות, אבל בואו לא נשכח שלאחר האודישנים יתחיל ניפוי רציני, והמון אנשים שקיבלו הבטחות גדולות יגלו שהן לא באמת שוות יותר מדי. ואין ספק שההגון מכולם הוא עידן רייכל.
אני חייב להודות שאלו בדיוק הסצנות הקרינג'יות שאני כל הזמן מדבר עליהן. למה זה טוב? זה סתם מושך את תשומת הלב מהמתמודדים. בסוף אדוה מחליטה ללכת עם רייכל, אבל בדרך אנחנו מקבלים מעדן וידוי מעניין על חוסר היכולת שלה לכתוב שירים לבדה.
התרעות פיקוד העורף