השיחה בין רביד לטל הייתה מדויקת, רגועה ובעיקר לא ניסתה לקפוץ בין עולמות. רביד בעיקר סיפר בה בטון היבש והרגוע שלו על השיחה הראשונה שלו פנים אל פנים עם טראמפ במאר א לאגו חודשים ספורים אחרי שהפסיד בבחירות, הרגע שבו קיבל את הטלפון של נשיא ארצות הברית, על הידיעה שקיבל על תקיפה ישראלית באיראן לפני פתיחת מבצע "עם כלביא" ועל הפיטורים שלו מערוץ 13.
רביד סיפר שהידיעות שהוא מחזיק הופכות את המכשירים האלקטרוניים שברשותו ליעד עבור ארגוני ביון עוינים. גם כשהדיבור זורם ממנו בשטף אפשר לראות שהוא בורר כל מילה וחושב עשר פעמים לפני שהוא חושף פרט מידע ביחס לקשר שלו עם אדם כזה או אחר. זאת הייתה הצצה לכוח שעיתונאים מחזיקים בו והיכולת שלהם לעקוף את המנגנונים הממשלתיים הבכירים ביותר כדי להשיג את המשאב היקר ביותר: ידע. הדברים שאמר העלו לא מעט שאלות על האינטרס של מנהיגים ממדינות שונות להפקיד את הידע שלהם בידי כתבים ככלי עקיף להשיג מטרה פוליטית.
ההערכה ההדדית בין סגל הכריזמטי והדעתן לרביד הענייני וה"יבש" לא הייתה חד כיוונית. רביד אמר על סגל "אני חושב שעמית בסוף בתקשורת הישראלית היום הוא בנאדם בעל ניסיון שלא יסולא בפז, הוא אחד המומחים הגדולים לפוליטיקה הישראלית. הוא לא פייק, he is the real deal". היה יפה לשמוע את חילופי המחמאות הלא-ישירים בין שני העיתונאים השונים ובעלי האג'נדה הפוליטית, גם אם שניהם עובדים באותו גוף תקשורת. לשמוע את שניים מבכיריה של התקשורת הישראלית, זה שבארץ וזה שבחו"ל, מפרגנים זה לזה בתקופה הזאת - לא מובן מאליו.
לאורך כל השיחה היה ברור שעל כל משפט שרביד אמר יש עשרה שהוא רוצה לומר אבל לא יכול. העיתונאי שמכוון לפרס הפוליצר חשף חלון קטן לעבר צורת העבודה השונה כל כך בעולם, בה ניתן להתקשר לשר החוץ של קטאר ולקוות לתשובה. מרתק לחשוב על השימוש הדו כיווני שעושות הפוליטיקה והעיתונאות זו בזו, כדי להוביל להישגים תודעתיים ואולי אף למהלכים משני עולם. טל ורביד הצליחו לגרות את הסקרנות מבלי לדרוך על המוקשים הרבים ששיחה קצרה כזאת יכולה ליצור וסיפקו את מה שנדרש מהם: 45 דקות של הנאה ועניין.
התרעות פיקוד העורף