רק פעם אחת בפרק על חמינאי הייתה התייחסות למניע שעמד מאחורי הרצון להשמיד את ישראל. הטענה שעלתה נגעה להיותה המדינה המערבית היחידה באזור וה"עצם בגרון" של המהפכה האסלאמית. עם זאת, הסדרה ככלל לא עסקה מספיק בקשרים שניהל חמינאי עם טורקיה, קטאר וחמאס, שמחזיקים באידיאולוגיה שונה לחלוטין. היא לא נתנה מספיק משקל "לאיפוק" שלו, שהתברר כגורם משמעותי מאוד באזור לאור הגישה הקיצונית יותר של מחליפיו.
"אויבים" אמנם מסכמת בצורה יפה את הימים האחרונים של השונא הגדול של ישראל, אבל לא מעזה לפתוח סוגיות טעונות. כלל הדוברים חלקו נרטיב די דומה ולמעט כמה אמירות של הפוליטיקאים האמריקאים לא אתגרו את הגישה של ישראל כלפי המשטר הרצחני. הפרק גם לא מתייחס לניסיון של המוסד על פי הדיווחים להכתיר את מחמוד אחמדיניג'ד למנהיג לאחר נפילת המשטר, מהלך שלפני פרסומו לא היה עולה על הדעת. הפלת המשטר, לו הייתה מצליחה, הייתה חייבת לבוא לצד משא ומתן והסכמים עם אנשים שיש להם דם על הידיים. הדיווחים על מגעים להסכם בין ישראל לסוריה בהנהגת א-שרע, רוצח המונים וג'יהאדיסט לשעבר, מוכיחים זאת.
המזרח התיכון אמנם משתנה בלי סוף, אבל הוא ככל הנראה יוכל לספק לתאגיד עוד עונות רבות של "אויבים". בפתיחת כל פרק הסדרה מציינת שהיא מנסה לבנות פרופיל לכל מנהיג ממש כמו בעבודת המודיעין, אבל שוכחת לא פעם את התמונה הגדולה. מהצפייה בפרקים נראה שאם ישראל הייתה נעלמת מהמפה המלחמות על חבל הארץ הקטן הזה היו נמשכות, ושעבור לא מעט מנהיגים ההתנגחות בישראל באה לשרת יותר מאינטרס אחד. חמינאי הניח אחריו מדינה שבורה ומורשת בסכנה, אך גם השאיר לא מעט הישגים. אף שהוא כבר לא בין החיים ההספדים, כפי שנהוג בישראל, עדיין מוקדמים מדי.
התרעות פיקוד העורף