נוכח הצלחתה של העונה הראשונה, במאית ויוצרת הסדרה שירה גרינשפון בוחרת הפעם, במהלך שמהדהד את זה של הסדרה "מחוץ לקמפוס" (אמזון פריים), לחרוג מהסדר המקורי של הספרים. בעוד הספרים הבאים בסדרה, "חמש אצבעות על היעד א'+ב'", מתמקדים בדמויותיהם של אביתר ורותם, העונה החדשה מדלגת היישר לספר הרביעי ובוחרת באחת הקלישאות האהובות בז'אנר הרומנטי: "האחות הקטנה של החבר הכי טוב".
הצפייה בפרקים החדשים, בדומה לעונה הקודמת, ממשיכה לחשוף את התסכול הטמון בפורמט: הן בשל הדקות המועטות שנקטעות תמיד בפתאומיות, והן בשל צפיפות הפריים, שמכתיבה את המיקוד של הצופה ומגבילה את שוטטות העיניים הטבעית.
כמו בעונה הקודמת, שבה לוהקה אושיית הרשת מישל פרו, גם הפעם נדמה שהחלטות הליהוק נעשו מתוך מחשבה ברורה על משיכת קהל. לתפקיד אלמוג נבחר תומר הכהן, דוגמן ואחד האקסים המוכרים של נועה קירל. במובן הזה, יש בליהוק היגיון מסוים: מי שיצא עם אחת מכוכבות הפופ הגדולות בישראל מגיע מראש עם המטען הציבורי המתאים לדמותו של אלמוג אלבז, רווק מבוקש עם עודף ביטחון וחיוך ממיס. אלא שיש פרט אחד חשוב שהליהוק הזה מתקשה להסתיר: הכהן חסר ניסיון משמעותי במשחק, וזה מורגש.
משפטים שאמורים לצאת כובשים ומלאי חן נשמעים שטוחים וחסרי חיים, אינטראקציות שבהן ניצוצות אמורים לעוף באוויר מייצרות בעיקר שקט מביך, והכימיה הבלתי מוסברת בין שתי הדמויות אכן נותרת חסרת הסבר או ביסוס.
אך מעבר ליכולות המשחק של הכהן או של מינץ, איכות ההפקה עצמה היא עקב אכילס של הסדרה, ולא פעם גורמת גם לשחקנים להיראות מגוחכים. מהכתיבה העודפת ועד לעריכה שאינה סומכת על זיכרונו של הצופה, מהתאורה הלא מחמיאה ועד הפסטה היבשה שמינץ אוכלת באחת הסצנות, נראה שפס הייצור של המיקרו דרמה דורש עוד עבודה והשקעה. גם אם המסך קטן וגם אם הפרקים נמשכים דקות ספורות בלבד, חוויית הצפייה עדיין חשובה, וכאן היא לוקה בחסר.
אחרי שתי עונות, כבר קשה להתווכח עם העובדה ש"כשהגלים מתחזקים" מצאה את הקהל שלה, ואולי גם פיצחה משהו באופן שבו הקהל הישראלי רוצה לצרוך רומנטיקה על המסך הקטן. אבל הצלחה של פורמט לא בהכרח מעידה על איכותו. "להתאהב ולהישאר בחיים" אמנם מחליפה גיבורים וסיפור אהבה, אך משאירה כמעט את כל הבעיות של קודמתה. אז האם נמצא כאן היורש של "פה חצוף, קרקל"? אולי. סדרה טובה יותר עדיין לא.
התרעות פיקוד העורף