יותר מדי מועצות, יותר מדי נסיעות, יותר מדי אנשים שמדברים על המלחמה במקום להראות לנו אותה, כי אירועים יש; מה שחסר הוא משקל. משהו שמשנה את המשחק, מפיל אותנו מהכיסא או גורם לנו לחשוש ממה שיקרה בעוד חמש דקות.
סוף-סוף ווסטרוז חזרה להיות אכזרית
זה הקסם. דמות נכנסת לסצנה כאילו היא בדרך להפוך לאגדה - ותוך שנייה יוצאת ממנה כחלק מבדיחה שחורה. אורמונד בטוח שהוא חי באפוס; ווסטרוז מזכירה לו שהוא חי בבית מטבחיים.
אחרי שעות של מועצות, מסדרונות וקשקשת, המצלמה סוף-סוף נפתחת: אבק, אש, גופות, חיילים שרצים לכל כיוון ודרקונים שמפסיקים להיות תפאורה יפה בשמיים. העיר בוערת, וסוף-סוף קיבלנו מלחמה. לא מדברים עליה ולא מתכננים אותה - היא פשוט שם.
ריינירה בתפקיד המכשפה הרעה של שלגייה
הפנים החיוורות, המבט הקפוא, האיפור הכהה סביב העיניים והלבוש האפל הופכים אותה פחות לנסיכה המובטחת ויותר למכשפה המרושעת מ"שלגייה". הכתר כבר פחות נראה עליה כמו פרס - ויותר כמו אזהרה.
לא צריך נאום שיסביר שריינירה משתנה. המראה כבר עושה את העבודה. האישה שנכנסה לסיפור כמי שנעשה לה עוול מתחילה להיראות כמו מישהי שעלולה לעשות לאחרים דברים גרועים בהרבה.
HBO יודעת שאנחנו נחזור
העונה השלישית לקחה את המשחק הזה רחוק מדי. העסקה הלא כתובה פשוטה: אנחנו ניתן לכם מדי פעם את המנה שאתם רוצים - ואתם תמשיכו להגיע. כשר, אבל מסריח.
אלא שהפעם HBO דיללה את המנה יותר מדי. אפשר כמעט לסכם עונה שלמה בשניים וחצי פרקים. מי שלא ראה אותה יכול לצפות בשני הפרקים הראשונים, לקפוץ ישירות לפרק האחרון - ולהבין כמעט את כל מה שבאמת השתנה. בדרך הוא יחסוך לעצמו שעות שבהן הסדרה מבקשת ממנו להאמין שעוד מעט משהו יקרה.
שם, ההמתנה הייתה חלק מהסיפור. כאן, יותר מדי פעמים, ההמתנה היא הסיפור. ופרק הסיום של העונה רק הופך את זה למתסכל יותר: "בית הדרקון" לא שכחה להיות אכזרית, מרהיבה וגסה - היא פשוט נותנת לנו מזה מעט מדי. HBO עדיין יודעת איזה סם הקהל שלה רוצה. השאלה היא כמה פעמים עוד אפשר להחזיק את המעריצים על מינון נמוך - לפני שהם יפסיקו לבקש את המנה הבאה.
התרעות פיקוד העורף