הסרט נפתח בדייגים שמבחינים בסערה המתקרבת, בזמן שאנשים אחרים ממשיכים בשגרת חייהם. אבל מהר מאוד הגשם מפסיק להרגיש כמו עוד מזג אוויר סוער והופך לסימן אזהרה. כבר בדקות הראשונות נוצרת תחושה שמשהו רע עומד לקרות, וזה בדיוק מה שמושך להמשיך לצפות.
במרכז העלילה עומדים ג'ייסון, אשתו ושני ילדיהם, שמגלים לפתע שהאינטרנט אינו עובד, אין קליטה בטלפונים והדלתות והחלונות בבית אינם נפתחים. אפילו ניסיון לשבור אותם נכשל. גם השכנים שלהם לכודים, והדרך היחידה לתקשר היא באמצעות שלטים דרך החלונות. באחד הרגעים המשפחה צוחקת על כך שהבית עוד עלול ליפול. בהמשך קשה שלא לתהות אם מדובר ברמז מוקדם למה שעתיד להתרחש.
ככל שהגשם נמשך, תחושת הכליאה הולכת ומתגברת. ג'ייסון מנסה שוב ושוב למצוא דרך לצאת, אך מגיע למסקנה שמה שמחזיק אותם בבית אינו מעשה ידי אדם. מכאן הסרט מעלה שאלות שמחזיקות את המתח: האם מדובר בחייזרים? במפלצות? ביצורים לא מוכרים? ומה בדיוק קורה בעולם שבחוץ?
הסרט משתמש יפה גם בחלוף הזמן. ימים הופכים לשבועות, שבועות לחודשים ובהמשך גם לשנים. המשפחה נאלצת להסתגל למציאות החדשה: הילדים לומדים בבית, קוראים ספרים, רואים סרטים ב-DVD, משחקים בקלפים ומגלים מחדש מכשירים ישנים. במקביל, המזון הולך ואוזל, החשמל נפגע והמשפחה ממציאה פתרונות יצירתיים כדי לשרוד.
אחד הדברים המוצלחים בסרט הוא שהוא לא ממהר לחשוף את הסכנה. הילדה מבחינה במשהו בחוץ, צללים מופיעים בחלונות והמוזיקה הופכת לפתע למאיימת. בכל פעם שמתקבלת תשובה, עולה שאלה חדשה.
"הבית האחרון" משלב מתח, הישרדות, אימה ומדע בדיוני, אבל מעבר למפלצות ולגשם הבלתי פוסק, הוא עוסק גם במשפחה, פחד והיכולת להסתגל למציאות בלתי אפשרית. הבית, שאמור להיות המקום הבטוח ביותר, הופך כאן למלכודת ודווקא מכאן נבנה המתח שמחזיק את הסרט עד סופו.
התרעות פיקוד העורף