ולכן הצלילה ב"אוואטר" השני הייתה גדולה ומכאיבה. ג'ייק סאלי ונייטירי כבר אבא-אמא. המשפחתולוגיה דביקה וארצית לגמרי, גם קטטות אבא-אמא-ילדים ארציות לגמרי. האויב חיכה הפעם לא באוויר אלא במים. הדרקונים המעופפים קיבלו יכולת אמפיבית, הילדים עפו וצללו איתם במים. איזה כיף. בבית שוב נכנסה המשפחה למריבה. הלווייתן הפנדורי שניצוד היה מבחינתי נקודת השבר. עומדים פועלים רבים בקרביו הענקיים של המנוח ורודים ממנו את אבריו, איבר-איבר, פרוטרוט-פרוטרוט - זה היה יותר מכמות האושר שיכולתי לשאת בערב אחד. אמרתי תודה והלכתי.
גם אחרי הרושם הרע שהותיר בי "אוואטר" השני, עוד עמדה זכותו של הראשון ונכנסתי אל השלישי, "אוואטר: אש ואפר". שככה יהיה לי טוב, אחרי דקה כבר הייתי משועמם. שני פרחי נייטירי צעירים מעופפים במשך עשר דקות על דרקונים מוכרים, בין הסלעים המעופפים המוכרים, משמיעים קריאות תיגר שחוקות (זה כל מה שיש לכם לתת?) - אחד מהם הוא אח מת (שוב לא הבנתי איך זה, מאותגר שכמוני), שני חוזר הביתה למשפחתולוגיה הטורדנית. שוב יש בתמונה גנרל אמריקאי גס, הפעם מתגלה גם שבט מקומיים שהוא לגמרי לא טוב לב כמו הנאבי, ומתחילים קרבות בינם לבין עצמם - ראינו כבר אוואטרים נלחמים, לא? ואחר כך קרבות עם האמריקאים - ראינו כבר את זה, לא? ועוד מחכה לנו ה"אוואטר" הרביעי. אוי. מתי יוצא האוטובוס הבא מפנדורה?
התרעות פיקוד העורף