לנסקי, שנחשב על ידי רבים כאחד הגנגסטרים הגדולים בהיסטוריה של אמריקה המודרנית, הגיע לארץ בשנות ה-70 ועורר סערה ציבורית גדולה. הוא הציב את המדינה הצעירה בקונפליקט - מצד אחד, הניסיון לעזור לאדם שעל פי הטענות סייע באיסוף כספים לקניית נשק עבור המדינה הצעירה, ומצד שני היה החשש של ישראל מלהפוך עיר מקלט עבור פורעי חוק יהודים ברחבי העולם.
הפיכתו של לנסקי לראש ארגון פשע באופן רשמי התרחשה לאחר האיסור שהוטל בארה"ב על מכירת וצריכת אלכוהול. ארגוני הפשע זיהו את ההזדמנות והחלו להבריח מקנדה ומאירופה משקאות חריפים בכמויות גדולות, תוך שהם דואגים לשחד את האנשים הנכונים. במקביל, לנסקי והארגון שלו הפעילו יחידת חיסול על פי הזמנה ולאורך השנים דאגו להקמת מלונות בהם בתי קזינו, ותעשיית זנות מפותחת. פועלו היה ידוע כל כך עד שרוב הקהילה היהודית התנערה ממנו ודאגה להכחיש את פועלו.
את רוב מעשיו האלימים של לנסקי אי אפשר היה להצדיק כ"הגנה על העם היהודי". הוא היה יהודי ששלט באימפריית פשע והיה רחוק שנות אור מהיהודי המיוסר. הדמות הכריזמטית שלו, בעלת החיוך הכובש, קיפלה בתוכה את מה שישראל לאורך השנים התאמצה כל כך להסתיר - את האנשים שמכתימים את המורשת שאמורה להצדיק את קיומו של העם היהודי בארצו.
המרחק מן התקופות האלה בעבר אמור להקל על חשבון הנפש הזה להיות קל יותר. העובדה שהאירועים שתוארו בסדרת המופת של כאן 11 כמעט נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה אמורה להדאיג. קל מאוד לתרץ את ההחלטות המפוקפקות במהלך עשרות שנות קיומה של המדינה כהכרח וגורל שאי אפשר לשנות, אך דווקא סיפורו עם לנסקי מוכיח שלפעמים מדינה יכולה לבחור. שחברה מסוגלת להקיא מתוכה גם את מי שסייע לה ברגע הקריטי ביותר ולהוכיח, למרות כל הקושי, שהקו האדום שלה לא דהה.
התרעות פיקוד העורף