אחד הדברים שהכי התחברתי אליהם בדמותה של סילביה הוא האהבה שלה לכתיבה. היומן הוא לא רק מקום לכתיבה, אלא מעין עולם פרטי שבו היא יכולה להיות באמת היא עצמה.
הסדרה מציגה היטב את מוסכמות החברה של אותה תקופה. נשים צעירות היו צריכות "להיכנס לחברה" כלומר להשתתף באירועים ומסיבות, להכיר גברים מתאימים ולהתכונן לנישואין. ההיכרויות היו מתרחשות לעיתים בנוכחות המשפחה, במסיבות אלגנטיות עם ריקודים ומוזיקה, או כאשר גבר צעיר הגיע לביתה של האישה כדי להכיר אותה ואת משפחתה.
גם התקשורת הייתה שונה לחלוטין. במקום הודעת וואטסאפ שמגיעה תוך שנייה, הדמויות מתכתבות במכתבים וההמתנה לתשובה יכולה להיות ארוכה מאוד. הדבר מוסיף לסיפור תחושה תקופתית וגם חוסר ודאות ביחסים בין הדמויות.
האפשרויות הכלכליות המוגבלות של נשים מודגשות בסדרה. נישואין לגבר בעל אמצעים נתפסו לעיתים כדרך להשגת ביטחון כלכלי, בזמן שסילביה רוצה דווקא לכתוב, לעבוד ולהרוויח בזכות עצמה. גם היחסים בין גברים לנשים היו כפופים לכללים חברתיים נוקשים, ומגע או אינטימיות לפני הנישואין עלולים היו לפגוע קשות במוניטין של אישה.
לצד כל אלה, יש לי גם הסתייגויות: אנחנו רואים את סילביה לא מעט כותבת או מסתובבת בשדות, ובשלב מסוים התחושה מעט חוזרת על עצמה. הייתי רוצה יותר מתח, התרחשויות וריגוש שיקדמו את העלילה בקצב מהיר יותר.
ועדיין, מדובר בסדרה טובה ומסקרנת, ובעיקר בסיפור על אישה צעירה שמנסה להבין אם היא מוכנה לחיות לפי הכללים שהחברה כתבה עבורה או לכתוב לעצמה סיפור אחר.
התרעות פיקוד העורף