הסדרה עוסקת בחקירת האסון, משני צידי האוקיינוס. הצוות הסקוטי ואנשי ה-FBI האמריקאים. ולא זונחת גם את משפחות הנפגעים ואת אנשי העיירה שנפגעו בעצמם. והיא סדרה מצוינת, שצפיתי בכל ששת פרקיה במהירות ובעניין רב. אבל זה לא מה שמייחד אותה - אנחנו חיים הרי בתקופה מוזהבת של סדרות טלוויזיה אדירות.
מה ששונה ב"לוקרבי" הוא התנהלות שכמעט סותרת חלק ניכר מכללי המשחק הדרמטיים שכולנו מכירים מסדרות אחרות. למשל, אחת הדמויות הראשיות - זו של החוקר הראשי של הפרשה במשטרת סקוטלנד, מוחלפת פעמיים. ולא מחמת מוות דרמטי, או החלטת חיסול מצד התסריטאים בסגנון עדות "משחקי הכס", אלא כי בסיפור האמיתי, שעליו מבוססת הסדרה, כך היה. כלומר, לאורך שנות החקירה כיהנו שלושה חוקרים שונים. זה דבר מאתגר מאוד עבור היוצרים, כי עד שאתה כבר נקשר לחוקר הראשון הוא נעלם. אבל הם החליטו להיות נאמנים לעובדות.
הלאה. בכל ששת הפרקים לא מגיע אף סיפור אהבה רווי זיקוקים, שלא לדבר על סצינת סקס. השחקנים הראשיים בסדרה הם אומנם מוכרים ומוכשרים, אבל לא כוכבי-על נוצצים. והם גם לא בהכרח יפים או חטובים במיוחד. ומטבע הסיפור, יש גם לא מעט דמויות מבוגרות מהסוג ומהגיל שרואים פחות ופחות על המסך.
ואולי הכי חשוב - יש בסדרה לא מעט קונפליקטים בין הדמויות. מרכיב הכרחי בכל דרמה. אבל הם מאופקים, מורכבים, עשויים כך שאתה יכול להזדהות בטבעיות עם כל הצדדים. פרט, כמובן, למי שאחראי להתרסקות המטוס - לא נעשה ספוילרים. אין סנסציות, רשעים גדולים מהחיים, או הפגנת רוע אנושי בוטה. כזה שהורגלנו אליו כמעט בכל סדרה המכבדת את עצמה. להפך. מרבית הדמויות מוצגות, על כל חולשותיהן, באופן מכבד ואנושי מאוד.
וזאת אולי מילת המפתח, אנושיות. לא רק מילת מפתח, אלא גם מפתח דרמטי. חלק מקווי העלילה בסדרה עוסקים בדיוק באלמנט הזה. למשל, מערכת יחסים בין אחד השוטרים הסקוטיים המעורבים בחקירה לבין נער מקומי שאיבד את הוריו באסון. השוטר נקשר אליו מיד ומנסה לעזור לו. והחיבור ביניהם מתפתח לאורך הסדרה, מבלי שהוא מביא לשום פאנץ'. תוך כדי צפייה, הראש שלי מיד נדד לתרחישים אפשריים במערכת היחסים הזו. סכסוך, הונאה. אפילו ניצול מיני. אף אחד מהם לא התממש. רק, קשר רגיש ומלא חמלה בין שני אנשים.
היות שהמסך הוא מכשיר מרכזי בעיצוב תודעה, וגם אם הוא לא תמיד עושה זאת במכוון, כולנו מתחילים לקבל את המצג הזה כדבר מובן מאליו. לחשוב שאנושיות היא לא "סקסית". שסיפורים על אנשים רגילים הם לא מעניינים. ושהמפתח להצלחה ולעניין הוא דווקא הבלטה של אלמנטים שליליים.
התפיסה הזו היא כמובן לא רק נחלת הטלוויזיה. בעידן של רשתות חברתיות, שבו יש לך רק שניות בודדות כדי למנוע מהגולש להחליק לסרטון הבא, סנסציוניות, קולניות ודרמה נתפסות כמו רכיבים הכרחיים. שלא לדבר על פוליטיקה. זוכרים את הזמנים שבהם תשדירי הבחירות הציגו דגלים מתנפנפים ואנשים מחייכים בתקווה? הרבה לפני שכל תשדיר התמקד בשנאה ובהשמצת מועמדים אחרים. והעניין הוא שכן אפשר אחרת. הנה, סדרת טלוויזיה אנושית ומאופקת הפכה לאחת הנצפות בעולם.
התרעות פיקוד העורף