ערוצי המדע והדוקו היו לא לפני שנים רבות חלק מהתחנות שהייתי עוצר בהן בשלטוטיי הרבים. עם הזמן, בלי להרגיש, הדרתי רגליים מהן, והיו, אני חושב, כמה סיבות לכך. החדשות בשכונה הישראלית הפכו אינטנסיביות מאוד ונגסו בביסים גדולים בתשומת הלב - כשטילים עפים מעל הראש קשה יותר באופן מתבקש להתרכז בצפייה בדוקטור פול מיילד עגלה. וגם לוח שידורי המדע נכבש בגסות בידי יצרני רמאויות עב"מים, אנשי זאב וחוקרי היטלר המגיעים מדי פרק למסקנות שהצורר לא התאבד בבונקר אלא נמלט בצוללת זעירה לתאילנד, שינה את מינו ועבד שם שנים רבות כליידי בוי.
השבוע, ככה בשביל הנוסטלגיה, שוטטתי אל יס דוקו ונכנסתי לסדרה שהבטיחה להיות ייחודית ומרהיבה בדרכה להראות לצופה כיצד, לאורך מאות מיליוני שנים, שרדו החיים על פני כדור הארץ אירועי הכחדה המוניים. אנחנו, אמרתי לעצמי, הרי תמיד על פני סיפה של הכחדה כלשהי, אז למה לא. אולי נלמד כאן משהו מועיל.
הנה המלצה: אם כבר עשיתם קפיצה לערוצי המדע וההיסטוריה והנכם מעל גיל בר מצווה, אל תטרחו להיכנס לסדרה "לשרוד על פני כדור הארץ". יש דרך להציג נושא, ויש דרך ילדותית ובלתי בוגרת להציג אותו. יוצרי הסדרה הנ"ל בחרו בזו התואמת את שיטות הלמידה של כיתות בית ספר יסודי. הנה חיה ציקליפטוס שיש לה משפחה משלה, והנה ציקליפטוס צעיר אחר בודד שאורב בין העצים כי הוא רוצה את המשפחה לעצמו, והנה חיה אחרת מוישליפטוס, וגם עוד אחת בולובולוס, וכולם שואגים, וכדור הארץ מתחמם וכולם מתים חוץ מחיידקים שמתחילים הכל מחדש.
כמה בזבוז זמן על הטפל. כמה מעט מדע. ואף על פי כן, בין תחושות השעמום והפיהוק שמייצר המסך, מציצה הסדרה גם איזו תחושה אחרת שבמרוצת השנים האחרונות קצת נשכחה. מין תחושה כזו של כמעט חולין שפעם הייתה נחלתנו כצופים - אין פאנלים. אין "כן ביבי, לא ביבי". לא ועדת חקירה. לא הטבח בעוטף. לא טראמפ ולא הורמוז. אדם צופה בטלוויזיה סתם ככה, באמצע השבוע, ללא משקפת שכבר נדבקה לעיניו של ימין ושמאל. הוא אינו דרוך לשמוע את הצליל הראשון שיעיד שהציקליפטוס הוא קפלניסט והבולובולוס הוא מרדכי דוד בתחפושת. לפתע הבנאדם לא מרגיש זעם.
התרעות פיקוד העורף