הריקוד: היה לי קשה להתחבר אליו. "Heroes" הוא שיר מאוד קצבי, שמח וקליל - ו"קליל" זאת לא הגדרה של טנגו. למרות הדיסוננס, בר וסנה רקדו כמובן יפה מאוד. אני גם לא ממש מבינה את השילוב עם האקרובטיקה, אבל השופטים אהבו מאוד את הכול - ומן הסתם הם מבינים טוב יותר ממני. הם העניקו להם 36 נקודות.
בכל מקרה, הבטחתי חפירות אירוויזיון מינימליות אז חוזרים לריקוד: פה היה חיבור ברור מאוד בין השיר לריקוד. "מישל" הוא שיר מצוין לריקוד דרמטי יותר, ואני מבינה מאוד למה שילבו בו פסודובלה וגם רומבה. הכוראוגרפיה באמת הייתה מצוינת, וראיתי איך אמיר מנסה בכל הכוח לא להיות "יותר מדי" אנרגטי, כמו שמנסים לומר לנו. חששתי שהם ינסו להוריד לו נקודות בשביל אולי לנסות לשכנע אותנו שלא מגיע לו להיות בגמר, אבל אל תיפלו לזה. אנחנו רוצים את אמיר ורומי בגמר, ואני מאוד אתאכזב מהקהל אם הם לא יגרמו לזה לקרות.
אבל לא באנו לשפוט את השירים, אלא את הריקוד - ההשתדלות של צחי הייתה ברורה כשמש, באמת שאי אפשר לומר עליו שהוא לא עובד הכי קשה שיש... אבל זה פשוט לא היה שם. וזה ממש חבל! דווקא אחרי רצף של טנגואים וריקודים דרמטיים ציפיתי לשבירת השגרה ולשיר שאפשר לתאר במילה באנגלית "whimsy" - משחקי, הומוריסטי, שטותי, קפריזי. לצערי זה לא קרה בריקוד עצמו. הגב לא עבד והרגליים לא עבדו, ואני חושב שכל מי שצפה בהם התבאס איתם ובשבילם. מילה חיובית כמובן למכנסיים הכחולים של התלבושת. השופטים גם ניסו למצוא את כל המילים החיוביות שהם יכולים לתת, והעניקו 32 נקודות.
שיר אירוויזיון וסיפור אישי מרגש - ציינו זוג יותר אייקוני. אתם יודעים מה? אני מאשימה את ההפקה. אני ממש בספק ששירי "באה בדרישות" שהריקוד שלה ייראה ככה. הם אלו שמספקים את הבמה, הם ה"מאפשרים", מה שנקרא - אני כועסת עליהם שהם הפכו את התחרות למקדש שכולו שירי מימון.
אם הגעתם עד לפה, זאת התזכורת האחרונה שאני יכולה לתת לכם: ביום רביעי אנחנו הולכים להשפיע על ההחלטה מי יהיה בגמר. לדעתי יש פה רביעייה ברורה מאוד, אבל אני כמובן לא יכולה להכריח אתכם להצביע כמוני. אני יודעת את מי אני רוצה לראות בתחרות הישירה על הגביע, מקווה שאתם חושבים בדיוק כמוני.
התרעות פיקוד העורף