הסרט The Wolf In The Winter עוסק באחד מסיפורי הספורט החריגים של העידן המודרני. עולם הטניס ניסה עשור שלם להתכחש לעובדה הזאת, אבל לקראת סוף הקריירה של דג'וקוביץ' כבר קיימת הסכמה שבשתיקה שהסרבי הוא גדול שחקני הטניס בהיסטוריה. עם זאת, גם לאחר שקטף כל הישג ושבר כל שיא אפשרי, הוא עדיין יכול לרדת מהמגרש מלווה בשריקות בוז.
הסרט של אמזון מנסה להתחקות בשעה וחצי אחר הדמות החידתית של דג'וקוביץ'. הילד שהחל לשחק טניס בהרים של סרביה והעביר את שנותיו הראשונות על כדור הארץ תחת ההפגזות של נאט"ו זוהה כבר בגיל צעיר כבעל פוטנציאל והוריו החליטו להקדיש את חייהם לחלום הרחוק שלו.
בשלב הזה הצופה מצפה לראות את העלייה המטאורית של הגיבור והקפיצה המיידית אל הטופ העולמי. היא לא קורית. בשלב הזה דג'וקוביץ' מוכר בעולם הטניס בעיקר דרך משיכות הזמן האינסופיות שלו מהלך המשחק, בחיקויים שהוא עושה על המגרש ובמזג החם שלו שיצא על לא מעט מחבטים מסכנים. על אף שהיה שחקן סבב טוב הוא היה רחוק שנות אור משני הטיטאנים ששלטו בענף הטניס וחילקו ביניהם את הגביעים.
המנטליות הספורטיבית של דג'וקוביץ' מזוהה בעיקר עם גיבורי ספורט משנות ה-80 וה-90 וכבר כמעט אינה נוכחת היום. המנוע שמפעיל את גדולי הספורט של העידן הנוכחי מכיל בתוכו מנגנון שונה לחלוטין מזה של כוכבי העבר, שהיו עסוקים בלהשפיל את היריב עד עפר או להשתיק את הקהל. במובן הזה, נולה הוא ספורטאי בעל מנטליות ישנה, כזה שמרגיש בכל רגע נתון שבוחנים אותו ומייחלים לכישלונו. הוא התמסר לדימוי הזה עד הסוף ונשאר עם ארון גביעים מרשים והפניית גב לקהל שמסרב לתת לטניס הפחות אסתטי שלו את הבכורה.
אחת הנקודות החזקות בסרט עסקה במושג Inat הסרבי, שמתייחס להתעקשות מתריסה שלא להיכנע מול מתקפה בלתי פוסקת. בזמן המלחמה ביוגוסלביה בשנות ה-90, תושבי סרביה היו יוצאים לרחובות כשעל חולצותיהם מצוירת מטרה, כמו מזמינים את המטוסים להמשיך ולהפציץ את בתיהם. העמידה שלהם אל מול הכאוס הייתה חלק מהמנטליות הכללית, שהצמיחה במדינה הקטנה לא מעט סיפורי ספורט מדהימים. תודעת האנדרדוג התמידית היא גם זאת שהנחתה את דג'וקוביץ' שמדבר עליה בסרט בעיניים נוצצות.
דג'וקוביץ' הוא דמות מורכבת מדי וחסרת סיפור נגיש בכדי שאפשר יהיה לסכם את פועלה עם השטיקים ההוליוודיים המוכרים. הניסיון של הסרט להבין את השנאה אליו ואת הסבכים הרגשיים שהובילו אותו בקריירה דורש יותר מאשר הבהרה נקודתית על מעשה כזה או אחר או פוסט באינסטגרם. היא צריכה לעבור דרך המשחקים בהם חזר כנגד כל הסיכויים, הרגעים בהם שבר את הלב לאוהדי נדאל ופדרר שוב ושוב.
גם בסיום הצפייה בסרט, השאלות על דמותו של דג'וקוביץ' לא נגמרות: מהם באמת השינויים המנטליים שהפכו את דג'וקוביץ' משחקן צעיר ו"בכיין" לאחד האנשים בעלי החוסן המנטלי הגדול ביותר בתולדות הספורט? האם הצדדים ה"אפלים" שלו הם חלק מאישיותו עד כדי כך שהם יוצאים גם מחוץ למגרש? מה בדמותו המסוכסכת גרם לו לתקופה מסוימת להחליף מאמנים כמו גרביים? מה בסגנון המשחק שלו הפך אותו לכל כך קשה לפיצוח? איך הגישה הבלתי מתפשרת שלו למשחק משתלבת עם ניהול משפחה וחינוך ילדים?
מגבלות הזמן והפורמט, כולל הרצון להביא בעיקר את הצד של דג'וקוביץ' לסיפור, יחייבו את הצופים לחכות עוד כמה שנים עד לקבלת תמונה מלאה ומעניינת יותר. במהלך הסרט משתבצות להן נקודות שיאפשרו בעתיד צלילה עמוקה יותר לדמותו. אחת מהן היא לקראת סוף הסרט, אז דג'וקוביץ' נשאל לאחר פציעה איזו התמודדות קשה לו יותר לקראת גיל 40 - ההתמודדות הנפשית או הפיזית.
שחקן רגיל היה מדבר כמובן על הבגידה של הגוף והחוסן המנטלי שמביאים איתם הניסיון והשנים. לא דג'וקוביץ'. גדול שחקני הטניס בכל הזמנים הרים את עיניו וענה בלי לחשוב פעמיים שההתמודדות הנפשית קשה עשרות מונים מהכאב הפיזי שעובר. הגוף מרפא את עצמו, אמר, אבל השאלות המנטליות והאישיות על המחיר שהטניס גובה מהחיים משפיעות הרבה יותר ככל שהזמן עובר. היה זה חלון קטן לדמות הלא שגרתית שהצמיח ענף הספורט המנומס ונקודת התחלה אפשרית לבמאי הבא שיניח את ידיו על הזהב הטלוויזיוני הזה.
התרעות פיקוד העורף