השבוע חוגגת הטלוויזיה החינוכית 60 שנה במופע מיוחד, "חינוכית - ד"ש מקישקשתא". במסגרת פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים חוזרים לבמה כמה מהפנים המזוהות ביותר עם החינוכית לאורך השנים: חני נחמיאס, מיקי קם, נירה רבינוביץ', שרי צוריאל, טל מוסרי ועידו מוסרי, לצד קישקשתא וקיפי כמובן.
החגיגה הזו היא לא רק אירוע נוסטלגי. היא תזכורת לתקופה שבה גוף שידור אחד החזיק בכוח כמעט בלתי נתפס לעצב את מה שילדי ישראל ראו, שמעו ואפילו הרגישו.
החינוכית מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא באה לחנך. "בלי סודות" לימדה לקרוא, "פרפר נחמד" עסקה בשפה, רגשות וסביבה, "רחוב סומסום" חיברה למידה וחברה, "רגע עם דודלי" עסק בעולם היומיומי של ילדים, "קשת וענן" במסורת וזהות, ו"פלאי קלעים" חשפה ילדים לתיאטרון ולספרות: תוכן לילדים שלא הסתפק בבידור, אלא ביקש לעורר מחשבה ולהעביר משהו הלאה.
במובן הזה, החינוכית ניסתה לגדל ילד במלוא מובן המילה. לא רק ללמד אותיות ומספרים, אלא גם איך להיות חבר, איך להקשיב, איך להתמודד עם פחד ואיך להבין שהוא חלק מחברה.
וגם כשהיא לא הפיקה את התוכן בעצמה, היא לא בהכרח ויתרה על אותה תפיסה. לצד תוכניות המקור שודרו לאורך השנים סדרות רכש כמו "המומינים", "נילס הולגרסון", "פיטר פן", "הקוסם מארץ עוץ", "עליסה בארץ הפלאות", "הקטקטים", "גברת פלפלת" ו"בינבה". רבות מהן עסקו בחברות, משפחה, טבע, אחריות, פחד והתבגרות.
באופן מפתיע, חלק גדול מהן הופק דווקא ביפן. לא משום שהעלילות עצמן היו יפניות - להפך, רבות מהן התבססו על ספרות אירופית ואמריקאית - אלא משום שהסיפורים עברו דרך יוצרים יפנים, ויחד איתם הגיע גם אופן אחר של התייחסות לילד: יותר מקום לשקט, לטבע, לבדידות, להתחשבות באחר ולרגשות שלא חייבים להיפתר מיד. בלי לדעת זאת, ילדי ישראל צפו לא פעם בספרות אירופית דרך עיניים יפניות.
ולחשיפה חוזרת כזו יכולה להיות משמעות. ילדים אינם לומדים ערכים רק מהוראות מפורשות, אלא גם מהזדהות עם דמויות ומהתבוננות בדרך שבה הן מתמודדות עם פחד, אכזבה, חברות ואחריות. במובן הזה, תוכן הוא גם סוג של אימון רגשי.
אולי זה הדבר שהכי בולט כשחוזרים היום לסדרות האלה: הן לא ניסו כל הזמן להגן על הילד מהחיים. ב"נילס הולגרסון", ילד אנוכי נאלץ ללמוד בהדרגה איך להתייחס לבעלי חיים ולעולם שסביבו. ב"המומינים" היו בדידות, פחד, פרידות, רצון לצאת למסע וגם רצון לחזור הביתה. "פיטר פן" עסק בחופש ובהתבגרות, ו"הקוסם מארץ עוץ" במסע שבו אומץ, חוכמה וערך עצמי לא הוגשו כ"מסר של הפרק", אלא כחוויה.
השאלה איך כל התוכן הזה הגיע לישראל עשויה להיות הרבה פחות רומנטית. החינוכית פעלה בשוק קטן ובתקציבים מוגבלים. סדרת רכש ארוכה סיפקה עשרות ולעיתים יותר ממאה פרקים, והדיבוב לעברית היה זול משמעותית מהפקה מקומית בהיקף דומה. בנוסף, רבות מהסדרות התבססו על ספרות קלאסית, ולכן התאימו היטב לגוף ציבורי-חינוכי.
ייתכן שמה שנראה היום כמו בחירה תרבותית עקבית היה במקור שילוב של מחיר, זמינות והתאמה ללוח השידורים. אבל גם החלטת רכש פרקטית יכולה להפוך בדיעבד להשפעה תרבותית עצומה.
בשנות ה-90 השתנתה מפת הטלוויזיה בישראל. הכבלים נכנסו, מספר הערוצים גדל, וילדים הפכו בהדרגה מקהל של גוף ציבורי לקהל יעד מסחרי בפני עצמו. וזה שינוי משמעותי יותר מהשאלה אם סדרה מסוימת הייתה טובה או רעה.
גוף ציבורי יכול לבחור תוכנית גם משום שמישהו חושב שכדאי שילדים יראו אותה. ערוץ מסחרי חייב לשאול גם אם הילדים ירצו להמשיך לראות אותה.
עם השנים הגיעו עוד ערוצי ילדים, VOD, סטרימינג, יוטיוב ופלטפורמות אלגוריתמיות. הילד של שנות השמונים ראה את מה ששודר. הילד של היום יכול לעזוב בתוך שנייה.
לא משום שכל תוכן חדש הוא רדוד. יש היום סדרות ילדים מצוינות כמו "בלואי", "נאמברבלוקס", "שאלו את הסטוריבוטס" ועוד. אבל בעולם שבו תשומת לב היא מטבע, הסיפור צריך לא רק להיות טוב - הוא צריך להחזיק את הצופה.
מעבר לכל הדיון על ערכים, רכש ותוכן לילדים, כנראה יש סיבה פשוטה לכך שהתכנים ששודרו בחינוכית עדיין מעוררים כל כך הרבה רגש: הם היו חלק מהבית. הם ליוו אחר הצהריים של דור שלם, והפכו את קישקשתא, קיפי, דודלי והמומינים כמעט לבני משפחה. נכון, החינוכית היא גוף שידור שכבר איננו משדר, אבל התוכן שלו מסרב באמת להיעלם. הוא עדיין נמצא בזיכרון, בשירים שאנחנו יודעים בעל פה - ואצל לא מעט ישראלים, כנראה גם בכמה קלטות VHS ישנות ששמורות עד היום בבוידעם.
ומי שמתגעגע לימים האלה, או פשוט רוצה מנה מרוכזת של נוסטלגיה, יוכל להגיע השבוע לתיאטרון חיפה ולחגוג עם החינוכית 60 שנה במופע "חינוכית - ד"ש מקישקשתא". ארבע הופעות מתוכננות, שתיים ביום שלישי ושתיים ביום רביעי, עם הדמויות והפנים שכולנו גדלנו עליהן והתגעגענו אליהן.
התרעות פיקוד העורף