בקצרה, אחרי צפייה בפרק אחד של התוכנית, חנוך דאום הוכיח לי שידעתי את כל מה שצריך לדעת עליו: גבר ממוצע עם הומור גרוע (כזכור, הומור צריך להצחיק) שהוא בעצם הילד הרביעי של אשתו. והאמת שהומור יבש מהסוג שלו הוא דווקא כן מהאהובים עליי - אבל כל הברברת שלו במהלך הפרק פשוט הזכירה לי את הביטוי "תפסת מרובה - לא תפסת". תוסיפו על זה קורט נורמליזציה של התנחלויות בטלוויזיה בפריים טיים - וקיבלתם את הסדרה המוזרה הזאת.
אני רוצה לשאול אתכם בכנות - כשאתם צופים בקומדיה והדמות הראשית גורמת לכם למבוכה עקיפה (כלומר אתם מובכים בשבילם בגלל דברים שהם עשו), זה באמת מבדר אתכם? זה גורם לכם לחשוב שמדובר בסדרה טובה? אפשר אולי לסכם בקצרה שהסדרה של דאום לא בשבילי, אבל אנחנו לא פה בשביל זה - אני רוצה לשאול את השאלות החשובות באמת: למה תוכן מהסוג הזה מקבל רצועת פריים בטלוויזיה?
אחרי המבוכה הראשונה קצת חששתי להמשיך, ואז גיליתי שהפרק של הסדרה הוא רק 24 דקות. אני באמת חייבת לפגוש מישהו שאוהב את הסדרה הזאת, כי ב-24 דקות אפשר להשלים הרבה וגם לראות תכנים הרבה יותר מצחיקים. הייתי אומרת שאולי אני מסוג הקהל שלא יכול להזדהות עם הסיפורים שבפרק - אבל פלח האוכלוסייה הרלוונטי הזה גם לא גדול במיוחד.
דאום פשוט חפר לעצמו בור די עמוק במהלך הפרק הקצר - והמאושפזים במחלקת השיקום הם אלו שהפכו את הצפייה לנסבלת. ברור שהיו להם בדיחות קרש צפויות, כמו אדם שאיבד את ידו קורא "אתם עושים עליי יד אחת", אדם עם יד פרוסטתית אומר "אל תקטע אותי - חיזבאללה עשו את זה קודם", או אישה קטועת רגליים שאומרת "אני אקח את שתי הרגליים שלי ואלך מפה". אנחנו היהודים באמת טובים בהומור שחור. אבל אם זה הרגע הקטן של הזדהות, רגשות חיוביים אחרים והכי חשוב - כמעט צחקוק, זה לא אומר הרבה דברים טובים על התוכן.
אז אחרי שעסקתי יותר זמן בתהייה מדוע צפיתי בסדרה מאשר אורך הפרק עצמו, אני אסיים בעוד שאלה פילוסופית שלא בטוח שיש לה תשובה מספקת: מה בעצם המטרה של הסדרה? בתור אחת שלא צפתה בעונה הקודמת והגיעה רק עכשיו - כן אהבתי שהוסבר לי על כל דמות חדשה על המסך מי היא ומה תפקידה, אבל זה כל מה שהבנתי ממנה בגדול. אסקפיזם? לא ממש. הומור? גם לוקה בחסר. אולי אני מפספסת פה את השוס הגדול, אבל כמו שאמרתי כבר בהתחלה - כנראה עדיף ככה.
התרעות פיקוד העורף