ואז, ב-4 בספטמבר 2006, בזמן צילום באזור שונית המחסום הגדולה באוסטרליה, ארווין מת מפגיעת טריגון. הוא היה בן 44. האירוניה האכזרית הייתה ברורה מיד. האיש שהתפרסם בזכות מפגשים עם כמה מבעלי החיים המאיימים ביותר על פני כדור הארץ נהרג באירוע נדיר במיוחד עם בעל חיים שבדרך כלל אינו נחשב לתוקפני כלפי בני אדם.
מה שהתחיל במקרה הפך בתוך שנים ספורות לתופעה עולמית. התוכנית הגיעה לטלוויזיה האמריקאית ב-1997, אומצה על ידי Animal Planet ו-Discovery והופצה לעשרות מדינות. בשיאו, ארווין היה אחד האוסטרלים המזוהים ביותר בעולם. התוכנית שודרה בכ-137 מדינות והגיעה לאורך השנים לכחצי מיליארד צופים ברחבי העולם.
חלק מהקסם היה הלוק והסגנון. המכנסיים הקצרים בצבע חאקי, המבטא, הצעקות, העיניים שנפתחו לרווחה בכל פעם שתנין עשה משהו. התחושה שבכל רגע הוא עומד להיעלם בתוך פה של בעל חיים. אפשר היה לחשוב שכל זה נועד רק לטלוויזיה, אבל מאחורי הדמות הרועשת הסתתרה תפיסה די פשוטה: אנשים יצילו רק את מה שהם ילמדו לאהוב.
ארווין הבין שטלוויזיית טבע אינה חייבת להישמע כמו שיעור. הוא הפך חינוך סביבתי לבידור, ואת הפחד מבעלי חיים לסקרנות. גם כשהותקף לאורך השנים על סגנונו (במיוחד סביב מפגשים שנראו מסוכנים מדי) הוא התעקש שהמטרה היא לגרום לצופים להתרגש מחיות מספיק כדי לרצות להגן עליהם. האקדמיה האמריקאית לטלוויזיה תיארה אותו לאחר מותו כאיש שעמד מאחורי התיאטרליות הטלוויזיונית עם מחויבות אמיתית להגנת הסביבה.
הוא גם שם כסף מאחורי המסר הזה. ארווין וטרי החליטו להפנות הכנסות מהצילומים ומהמרצ'נדייז לעבודת שימור. הם הקימו בית חולים לחיות בר בגן החיות שלהם, וב-2002 ייסד ארווין את הארגון שהפך ל-Wildlife Warriors. בית החולים ממשיך לטפל באלפי בעלי חיים אוסטרליים מדי שנה.
גן החיות של אוסטרליה גדל מאז לשטח של יותר מ-2.83 קמ"ר ומעסיק יותר מ-500 עובדים. המשפחה ממשיכה להפעיל את בית החולים לחיות בר ואת פרויקטי השימור, ובהם Steve Irwin Wildlife Reserve, שטח טבע עצום בקייפ יורק שבו מתקיימים מחקר וניטור של אוכלוסיות בעלי חיים.
רוברט ארווין, שהיה רק בן שנתיים כשאביו נהרג, הפך עם השנים לצלם טבע, איש טלוויזיה ושגריר בולט של פעילות המשפחה. הוא ממשיך לעבוד עם תנינים ולהשתתף במחקרי שטח, ולעיתים הדמיון החיצוני וההתנהגותי לאביו כמעט מצמרר.
סטיב ארווין הצליח לעשות דבר שטלוויזיית טבע לא תמיד ידעה לעשות: לגרום למיליוני אנשים לפחד קצת פחות מבעלי החיים שהוא אהב. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר חשוב לדעתי מהשאלה כמה קרוב הוא העז להתקרב אליהם.