יש אצלו משהו נדיר בפוליטיקה, עקביות. אותה שפה אותו קו, אותן אמונות, בלי להתהפך בכל פעם שהרוח הפוליטית משנה כיוון . אבל מעבר לציניות לקשיחות ולמבט הישיר יש בו גם המון שקט שמייצר כוח. הוא לא צריך להרים קול כדי להשתלט על השיחה, הוא לא מתאמץ כדי להחזיק בה, ולא מנסה למכור לך דמות, והצופה פשוט נשבה בקסמיו ובכוחו.
המפגש עם הבית של ליברמן שפתח שולחן עם מטעמים לארוחת בוקר, אותם הכינה אישתו אלה, ולא עובדי מעון הלשכה שעברו התעמרות וצרחות אימים של גברת נתניהו, יצר תמונה שונה לחלוטין: פחות פוליטיקה, יותר משפחה; פחות הצגה, יותר אדם. ופתאום גם האיש שנתפס אצל רבים כפוליטיקאי קשוח, ציני ומאיים קיבל ממד אנושי, בעיקר ציני ושנון, כזה שיודע בדיוק מה צריך ואיך משיגים את זה. ליברמן ישב, ואכל, חייך, ועקץ, ענה בציניות ולא התאמץ לרצות אף אחד, ובכל שאלה ששיעממה אותו הוא נגס בעוד גמבה כתומה, זרק הערה צינית והמשיך הלאה כאילו הוא בכלל לא נמצא מול מצלמה.
אפילו השאלה האלמותית על היותו כביכול “מרגל רוסי” שכבר מזמן אינה חדשה. אסנהיים שאל אותה שוב, וליברמן, תוך כדי שהוא אוכל מהגמבה החתוכה שאישתו אלה פרסה, פשוט חייך ואמר בחוסר עניין “לא, לא, לא” והמשיך לאכול. זה היה מצחיק, ממש, דווקא בגלל חוסר המאמץ. כאילו הוא אומר: חברים, באמת, כבר שאלתם אותי את זה מכל כיוון אפשרי. אני מתחיל להשתעמם.
גם כשהגיעה השאלה למה יש אנשים שמפחדים ממנו כל כך, ולמה הוא זוכה לתדמית מאיימת ,ליברמן נשאר באותו מצב רוח אדיש. אסנהיים סיפר את הבדיחה של דוד ביטן על מלאך המוות שמגיע לביתו בלילה, חוטף מכות מליברמן וחוזר לאלוהים להתלונן, רק כדי לשמוע מאלוהים שהוא מקווה שהמלאך לא אמר לליברמן שהוא נשלח על ידו. ליברמן הקשיב, דפק שליש חיוך מתחת לשפה, המשיך לאכול, וענה באותה אדישות אופיינית אין שום סיבה לפחד ממני. זה היה קולנוע במיטבו כמו מסצנת סרט מאפייה משובחת.
משם הגענו לסיפור על בנו בן העשר, שלטענתו הותקף והוטרד על ידי קבוצת ילדים גדולים. ליברמן הגיע למקום, “עשה סדר”, והבהיר שאף אחד לא יתקרב אליו שוב. אסנהיים ניסה לברר מה בדיוק פירוש “עשה סדר”. ליברמן חייך ואמר שוב: “עשיתי סדר”, לא הטרידו אותו יותר ובינתיים המשיך לאכול גמבה כשנשאל אם היה נוהג כך גם היום, השיב שלאחר הניתוח להארכת הפתיל הקצר שהיה לו, ניתוח שהצליח חלקית, הוא מניח שהתגובה שלו הייתה קצת שונה היום. זה היה רגע שמסביר הרבה יותר על ליברמן מכל נאום פוליטי.
וזה בדיוק הקסם של איווט. הוא יכול להיראות לרגע כמו הבוס של המאפיה רוסית בסרט, ואז לקחת עוד ביס ולהמשיך לענות בשלווה ובביטחון. הוא פשוט עשה בית ספר לטלוויזיה. ראיינתי אותו בעצמי לפחות שלוש פעמים בשנתיים האחרונות, והפעם הזאת הייתה בעיניי אחת הטובות שלו. לא בגלל השאלות שכבר חזרו ומיצו את עצמן. בגלל התשובות, ובעיקר בגלל הדרך שבה הוא הגיש אותן. גם הטלפון שלו שמספר את הסיפור. אין לו "וואטסאפ", אין אינטרנט, אין תמונות.
מכשיר בסיסי של שיחה, רק חיוג וניתוק. לא בגלל פרנויה לתוכנות ריגול, לדבריו, אלא מפני שהוא רואה את הילדים והנכדים דבוקים למסכים וחושב שהטלפון הפך אצל רבים להתמכרות מיותרת. אמין? לא בטוח, אבל זה בדיוק התכונה שמאפיינת אותו: הוא לא מנסה להישמע כמו כולם. הוא חי לפי הדרך שלו בלי להתאמץ להסביר לאף אחד.
וכשהשיחה עברה להוריו ולילדותו, קרה משהו אחר. פתאום ניכר זיק של התרגשות בעיניו, ליברמן היה הרבה יותר מעורב, רך ורגשי. הוא דיבר על הקשר החזק עם משפחתו, על הרבה אהבה רק בלי חיבוקים ונשיקות, ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם אביו. הם דיברו מדי יום, שיתפו מחשבות ותוכניות. דווקא כאן התברר שמתחת לכל השריונים והציניות יש אדם שמגיע ממקום משפחתי מאוד חזק. .
גם הסיפורים על הילדות בברית המועצות הסבירו משהו על האיש. ליברמן סיפר שכאשר חבורת ילדים ניסו להתגרות בו או להציק לו על רקע היותו יהודון בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא היה מזהה את הילד הגדול והחזק בחבורה, דופק לו מכות בהפתעה ואחרי העימות האחרים היו עוזבים אותו לנפשו. את אותו היגיון הוא השליך גם על יחסים בינלאומיים ועל המזרח התיכון: מול כוחנות, הוא מאמין, צריך להבהיר מהר מאוד מי עומד מול מי. הוא סיפר גם על אירוע שבו כמעט טבע באודסה, נבהל, איבד כוחות ולא הצליח לצעוק לעזרה, עד שגילה לפתע שהמים בכלל רדודים. מבחינתו, זה היה שיעור לחיים: לא להיכנס לפאניקה וללחץ. אפילו כאן הוא הצליח לחבר את הסיפור האישי שלו לנתניהו, שלדבריו מתנהל תחת לחץ מתמיד, והלחץ הזה עצמו הופך לבעיה.
הביוגרפיה של ליברמן היא גם אחת הסיבות לכך שהוא צריך להיות ראש ממשלה. הוא עלה לישראל מברית המועצות בגיל 20, התחיל כעובד סבלות והעמסה באל על בנתב”ג, למד באוניברסיטה העברית לצד אנשים כמו ישראל כ”ץ, צחי הנגבי ועזמי בשארה, והתקדם במשך השנים דרך כמעט כל צומת אפשרי של השלטון הישראלי. שר אוצר, שר ביטחון, שר חוץ, שר תחבורה, שר אנרגיה, סגן ראש ממשלה ועוד. הוא היה אחד משרי האוצר הטובים שהיו כאן במדינת ישראל וכשקיבל קופה עם גרעון ועזב אותה בעודף. הרזומה שלו, מבחינת היכרות עם מערכות המדינה, הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה, עשיר יותר משל כל המתמודדים האחרים בממשלת השינוי על הנהגת המדינה.
אפילו החלום המקורי שלו היה בכלל להיות תסריטאי. ובדיעבד, אולי זה מסביר משהו. כי ליברמן יודע לכתוב סצנה. הוא יודע מתי לשתוק, מתי לחייך, מתי לתת תשובה קצרה ומתי לזרוק משפט שיישאר בכותרות. הוא אמר משפט חזק , שאין דבר בעברו שהוא מתחרט עליו, שהוא אינו אשת לוט שמסתכלת לאחור. הוא סיפר שבשלבים שונים רצה לעזוב את הפוליטיקה ולעבור לעסקים, אבל אביו עצר אותו ואמר שהמדינה נמצאת בצרה ושיש לו מה לתרום. לפני מותו ביקש ממנו האב להישבע שלא יינטוש את החלום.
החלק הביטחוני בראיון היה חריף יותר. ליברמן טען שכשר ביטחון דרש לפעול נגד הנהגת חמאס, כולל נגד יחיא סינוואר ואסמאעיל הנייה, ושנתניהו, לדבריו, עמד מולו כחומה בצורה. הוא סיפר שכבר ב-2016 הציג מסמך מסודר שבו הזהיר מפני יכולת של חמאס לפגוע ביישובים, וטען כי נתניהו וגדי איזנקוט דחו את תפיסתו הוא ניבא שתהיה תקיפה בשנת 2022 פספס בשנה בגלל הקורונה.
הוא התנגד למדיניות הפסקות האש ולמזוודות הכסף הקטארי לחמאס, כינה אותה כניעה לטרור והודיע על התפטרותו , צעד חריג ונדיר היום בממשלה, שמראה כי יש לנו עסק עם אדם ישר שנאמן לערכיו ולאמונותו ולא לכסאו ולמעמדו. היום הוא אומר שאילו היה ראש ממשלה, 7 באוקטובר לא היה מתרחש, משום שהיה פועל נגד חמאס הרבה קודם. האמת, אני לגמרי מאמינה לו.
ליברמן מציג לאורל כל הדרך קו אידיאולוגי עקבי. מבחינתו, מול חמאס לא קונים שקט. מכריעים ביד קשה. מול איומים לא מחכים מכים חזק יותר. ובמובן הזה, אם מחפשים בימין הישראלי אדם שמחזיק בעמדה ניצית ועקבית לאורך שנים, קשה לטעון שליברמן הוא פחות ימני מבן גביר, מסמוטריץ’ אבל קל לטעון שליברמן הוא יותר ימין מנתניהו. במקרים רבים, הוא אפילו יותר חד וניצי מהם בנושאים הביטחוניים.
ליברמן טען שאין לו עניין אישי בנתניהו, אבל מספר כיצד הליכוד בתקופת נתניהו הגיש תלונה במשטרה נגד שני בניו, וטוען שנתניהו אינו מבין מהי נאמנות ומהי חברות. הוא סיפר גם הלילה שבו נתניהו התקשר אליו לפני השימוע בפרשת האישומים וביקש ממנו להגיע בדחיפות ולייעץ לו. ליברמן הגיע והמליץ לו על עורך הדין גיורא אדרת, שלדעתו היה פחות “דגל אדום” מבחינת הפרקליטות.
לדבריו, נתניהו אימץ את העצה, אך בהמשך הפנה אליו את גבו וסיפר ליעקב וינרוט חברו של ליברמן , שאיווט היה זה שהמליץ לקחת את אדרת. ובכך שתל את ליברמן שסייע לו ברגע האמת. ערך החברות של ליברמן נמצא מאוד גבוה אצלו בסולם, זה ניכר בדרך בה הוא רואה חברים, מה הוא מצפה מהם, "אני מצפה שחבר יתאבד למעני", וזה מראה המון על האדם והאישיות וסל הערכים שלו, וזה בפער אדיר לראש הממשלה, נתניהו שנוהג להשליך לגלגלי הרכבת את כל מקורביו ברגע שאיבד בהם עניין.
ליברמן אומר היום שיש לו שתי מטרות, ובסדר הזה: קודם להחליף את הממשלה, אחר כך להיות ראש ממשלה. הוא גם שולל בתוקף ממשלה עם מפלגתו של מנסור עבאס, וטוען שאחרי 7 באוקטובר אין מקום מבחינתו לשיתוף פעולה כזה למרות ועל אף החיבור לסגלוביץ'. במקביל הוא קורא לדרעי ולמפלגות החרדיות לשבת לפחות שתי קדנציות באופוזיציה, אחרי ניסיון ההשתלטות על המדינה והפיכתה למדינת דת הלכתית ולא ציונית ליברית.
ליברמן גם ביקר את פרשני הטלוויזיה שאינם מבינים את מה שלדעתו נתניהו כבר הבין: שהוא הולך להפסיד. לטענתו, הפריימריז והשריונים ברשימת הליכוד אינם בנייה של נבחרת שמטרתה לנצח, אלא בניית רשימה שתבטיח נאמנות אישית ותמנע מרד פנימי כאשר הליכוד יעבור לאופוזיציה. נתניהו “בונה רשימה להפסד”. זו בדיוק היכולת שלו: לזהות את הנקודה שאחרים עדיין מתווכחים סביבה ולזרוק אותה אל מרכז השולחן.
בסוף הריאיון נשארתי עם מחשבה אחת פשוטה: ליברמן ראוי ומתאים להיות ראש ממשלה. לא מפני שהוא נחמד, ולא מפני שהוא אומר את מה שאני רוצה לשמוע, אלא מפני שיש לו ניסיון, עמדות ברורות, היכרות עמוקה עם המערכת, יכולת קבלת החלטות ובעיקר דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית: עקביות. האמונות שלו לא מתהפכות כמו סטייק בכל פעם כשהרוח משתנה. הוא יכול להיות ציני, קשוח ואפילו קצת מפחיד, אבל הוא אותנטי. והוא מצחיק, מאוד מצחיק.
קיבלנו הצצה לאדם שמאחורי הפוליטיקאי. זו הייתה חוויה קולנועית, ולא בגלל השאלות. בגלל התשובות והמימיקות בפניו. ליברמן היה באותו הערב התסריטאי, הכוכב, הבמאי והשחקן הראשי ועכשיו נשאר לראות אם הוא גם מתכוון להגיע לסצנה האחרונה, זו שבה הוא יושב בכיסא ראש הממשלה.
יאללה בית”ר.
התרעות פיקוד העורף