"בדקות הקרובות תשמעו את נתניהו כמו שלא שמעתם בעבר", הבטיחה דרומי, והאמת שהיא צדקה כי סופסוף הגיעה עיתונאית מטעם, שידעה לשאול ולא רק להחמיא ולחבק את המרואיין. אבל אז היא סיפרה שהתלוותה אליו ל"יום עבודה שגרתי" מהטיסה במסוק מירושלים לרצועת עזה, דרך שדרות אופקים ואשקלון, ועד לפגישה עם אזרחים. רק שיש בעיה קטנה עם המילה "שגרתי".
יום שגרתי בחייו של ראש ממשלה לא נראה כך, בכלל לא, הוא בוודאי לא מתחיל במסוק שמטיס צוות צילום לעוטף, ממשיך במסלול מתוזמן מראש בין מוקדי הזדהות, עובר במסעדת בשרים שבה מקבלים את ראש הממשלה בקריאות "ביבי מלך ישראל", ומסתיים בראיון טלוויזיוני , זה לא יום שגרתי. זה יום קמפיין בחירות.
היה רגע אחד בכתבה שצרם לי במיוחד: ההתכתבות של נווה דרומי עם נתניהו במהלך הטיסה במסוק, באמצעות דפים וטוש, משום שבמסוק אי אפשר לדבר. על פניו, מחווה תמימה. אפילו אינטימית בין דרומי לראש הממשלה. אבל מי שצפה בתמונות של החטופים שחזרו הביתה, לא יכול שלא להרגיש את האסוציאציה שעולה מהתיעוד. אלה בדיוק התמונות שנחרטו לנו בזיכרון: חטופים שחזרו הביתה, כותבים על דף, מעבירים מסרים למשפחות, מודים לעם ישראל ולחיילים, מנסים לתקשר אחרי תקופה שבה נשללה מהם האפשרות לדבר בחופשיות.
הדף במסוק הפך אצל רבים מאיתנו לסמל של החזרה הביתה. וזה מה שניסו להדביק לנתניהו, ולהראות שתחת המשמרת שלו חטופים חוזרים הביתה, ולא חטופים שנחטפו ממיטותיהם תחת המשמרת שלו וחוזרים אחרי חודשים ארוכים של שבי. הדפים במסוק היו חלק מרגע אנושי, חשוף וכואב, שבו הציבור ראה אנשים חוזרים מהבלתי-אפשרי ומנסים ליצור מחדש קשר עם העולם שממנו נותקו.
הדף בכתבה אמש, הופך לאביזר בתוך יום מתוזמן של ראש ממשלה, במסגרת כתבה שמלווה אותו במסוק, בשיירה, בעוטף ובמפגשים עם תושבים. התחושה היא של יצירת הילה רגשית סביב נתניהו , של האיש שנמצא בדרך הביתה עם העם שלו, של מי שמחובר לחטופים, למשפחות, לחיילים ולרגעי ההצלה. כשבפועל המציאות הייתה אחרת לגמרי וזה שימוש בעייתי מאוד בזיכרון הציבורי.
נתניהו אמר ששרה נתניהו לא התכוונה להגיד שהייתה קונספירציה, לא הייתה קונספירציה הייתה, קונספציה זה שני דברים שונים הבהיר נתניהו. צודק, הייתה קונספציה שלו כי חמאס מורתע.
נתניהו בראיון דיבר על הישגים חסרי תקדים ולשם שינוי גם מדבר בשבחו של צה"ל והשב"כ שעשו עבודה יוצאת מן הכלל. מצוין. אבל רגע, אדוני ראש הממשלה, אלה אותם צה"ל ושב"כ שעליהם ועל בכירים אתה וסובביך משמיעים ביקורת חריפה בשלוש השנים האחרונות, מאשימים אותם בטבח, בכשלים במחדלים ובקונספציה. אז מה השתנה? האם צה"ל והשב"כ הם גופים מצוינים כאשר הם משרתים את הנרטיב של נתניהו לקראת הבחירות, וגופים כושלים כאשר צריך להסביר את המחדל?
נתניהו סיפר שפגש את וינטר בתחילת המלחמה, שמע את עצותיו, אך בחר שלא לקבל אותן כי הן נשארו במעטפת של עזה ולא כללו כניסה עצימה פנימה כפי שהוא חשב לנכון. במילים אחרות ביקר את וינטר שהוא רעש וצלצולים כשבפועל העצות שלו היו פחדניות וחלשות עד כדי כך שנתניהו דחה אותן.
נתניהו גם סיפר על הישגים אדירים במלחמה: חיסול מנהיגים, שינוי פני המזרח התיכון, פגיעה בזרועות התמנון האיראני והשלמת חלקים נרחבים מהמערכה. אבל מספרים כמו השגנו "90 אחוז" מול איראן נשמעים נהדר בטלוויזיה. הם נשמעים כמו הישג מדיד. רק שעיתונות לא אמורה להסתפק בכך שהמספר נשמע מרשים. היא אמורה לשאול: איך מדדתם? מה בדיוק כלול ב-90 אחוז? מה נשאר? ומה המחיר? וכולנו מכירים את הסיסמאות הריקות מתוכן של נתניהו.
וכשנתניהו אומר שהבחירות הקרובות הן למעשה על עצם קיומה של המדינה, צריך לשאול אותו שאלה פשוטה: האם כל בחירות הן משאל עם על הישרדות ישראל, או שמא מדובר גם בבחירות על אחריות, מחדלים, מדיניות, כלכלה, יחסי חוץ, ביטחון וניהול המדינה? כי הטיעון "בלעדיי לא תהיה מדינה" הוא טיעון פוליטי עוצמתי מאוד. הוא גם כמעט בלתי ניתן להפרכה. אם נתניהו מנצח הוא הוכיח שהוא חיוני. אם הוא מפסיד, תמיד אפשר לטעון שהסכנה עדיין קיימת.
אם אפשר היה למנוע את שבעה באוקטובר, כפי שנתניהו עצמו אמר בראיון, אז מי היה צריך למנוע אותו? נתניהו אמר שאילו היו מעירים אותו בזמן, הוא היה מעיר את צה"ל, את היישובים ואת הרבש"צים ומורה לחיל האוויר להתכונן. זו אולי אחת התשובות הקונקרטיות יותר שנתניהו נתן לראשונה לשאלה שאף אחד לא העז לשאול אותו עד רגע זה, מה היה עושה אחרת.
אבל דווקא כאן היה צריך להעמיק. מה מנע ממנו לעשות זאת? מה הוא ידע? מה לא ידע? מתי ידע? מה אמרו לו? ומה הייתה אחריותו של הדרג המדיני באותו לילה ובחודשים שקדמו לטבח? אלה לא שאלות של "שמאל" או "ימין". אלה שאלות של אחריות. ואת התשובות קיבלנו אתמול באותה שעה בדיוק בערוץ 12, באולפן שישי.
גם סוגיית הכסף הקטארי הייתה מעניינת ועזרה לו להלבין את כשלונותיו של נתניהו. נתניהו ביקש למסגר את הכסף שנכנס לרצועה כעניין מוגבל יחסית, והציג את הטענה שלפיה מדובר בחלק קטן מכלל הכספים שהגיעו לחמאס, רק 2 אחוז שממימנו קלאצניקובים וטנדרים אמר נתניהו. רק נזכיר לרוה"מ שגם מימנו מנהרות שם הוחזקו החטופים ומימנו משכורות לפעילי חמאס.
חמאס לא השתמש בכסף רק כדי לקנות טנדרים ורובים. המערכת הצבאית שנבנתה ברצועה הייתה רחבה בהרבה, וכללה תשתיות, מנהרות, אמצעי לחימה ומנגנון שלטוני וצבאי. לכן כשנתניהו מצמצם את הדיון למספרים ולמקור הכסף, השאלה המתבקשת היא: מה הייתה התוצאה של המדיניות הזאת?
וכשנתניהו אומר היום שקטאר היא מדינה עוינת, אי אפשר להתעלם מהשאלות שעולות סביב הקשרים, האנשים והגורמים שפעלו בסביבתו ושנחשדו בקשרים עם קטרא. הרי אם קטר היא אויבת כפי שטוען נתניהו, איך גורמים הקשורים אליה הצליחו להתקרב כל כך ללשכת ראש הממשלה. כאן היה אפשר ללחוץ יותר.
דבר נוסף הפך את הכתבה הזאת למעניינת עוד לפני שהתחילה: הסערה סביב עצם שידורה ביום שישי. דווקא ערוץ 14, הנחשב לשופר הראשי של נתניהו, ערוץ שמקפיד לסיים את שידוריו לפני כניסת השבת, מצא את עצמו מבקר את נתניהו על כך שהסכים להעניק ראיון שישודר בליל שבת לקבינט שישי של I24. והאירוניה כמעט כתבה את עצמה.
אותו נתניהו שמציג את עצמו כמי שמחויב לשותפות גורלית עם הציבור החרדי, אותו נתניהו שמבקש שוב ושוב את אמונם של מצביעים שומרי מסורת, מצא את עצמו מתראיין בתוכנית שמשודרת בליל שבת. גם אם הצילום נעשה ביום חול, השידור הוא השידור. וזו לא הפעם הראשונה שהסוגיה הזו עולה.
ואולי זו בדיוק הסיבה שהסערה סביב השידור הייתה כל כך מעניינת: היא חשפה לרגע את המתח בין נתניהו כראש ממשלה לבין נתניהו כמועמד. כי אם המטרה הייתה באמת להביא "את נתניהו כמו שלא שמעתם בעבר", מדוע קיבלנו כל כך הרבה נתניהו שכבר שמענו? הגיבור שמגיע לשטח, העם שמריע, האויב שמפחד ממנו, התקשורת שרודפת אותו, המחדל שהיה אפשר למנוע אבל האחריות עליו מתפזרת, צה"ל והשב"כ שעשו עבודה נפלאה אחרי שהוטחה בהם ביקורת קשה, הכסף הקטארי שהוא "רק חלק קטן", והאיראנים שמפחדים רק מנתניהו למרות ששיגרו לעבר ישראל מטחים כבדים וקידמו את הגרעין תחת הנהגתו. והמסר המרכזי שחוזר שוב ושוב: אני. רק אני. בלעדיי המדינה בסכנה.
נווה דרומי כן שאלה שאלות, היא כן נגעה בנקודות רגישות, והיא אפילו הצליחה להוציא מנתניהו כמה תשובות מעניינות. אבל הכתבה כמכלול הייתה מחמיאה מדי, מעוצבת מדי, קולנועית מדי ובעיקר, נוחה מדי עבור המרואיין. הבעיה אינה שנתניהו יצא טוב. הבעיה היא שלאורך דקות ארוכות הכתבה עבדה קשה מאוד כדי שהוא ייראה טוב.
אם כבר הבטחתם לנו "ככה עוד לא ראיתם אותו", הייתי מצפה לראות משהו אחר. פחות את נתניהו שהקמפיין שלו רוצה שנראה, ויותר את נתניהו שהעיתונות צריכה לחקור. כי את הראשון ראינו כבר אלף פעמים. והשני, מסתבר, עדיין מחכה לשאלות הקשות באמת.
התרעות פיקוד העורף