אחרי פרק וחצי מהעונה הרביעית של "טד לאסו" הפסקתי לראות. פשוט הרגשתי שאני כבר יודע לאן הכול הולך. האמת? כבר בעונה השלישית הרגשתי שהסדרה מיצתה את עצמה.
וזו בדיוק הסיבה שהעונה השנייה של "צ'אד פאוורס" תפסה אותי לא מוכן: במקום להיאחז בנוסחה שלה, היא מפרקת אותה ומרכיבה אותה מחדש.
העונה הראשונה בקושי הצחיקה אותי, אבל היא הייתה בינג' חביב, בעיקר בזכות פאוול בתפקיד קומי מפתיע. ואז מגיעה העונה השנייה, ובלי להכריז על כך - היא מחליפה ז'אנר לחלוטין.
אפשר להבין את כל השינוי דרך סצנה אחת. צ'אד סופג מכה במהלך משחק והאף המלאכותי שלו זז ממקומו. על הנייר זה גאג סלפסטיק. בפועל, הסדרה הופכת אותו לרגע של מתח. פתאום המסכה אינה הדבר המצחיק בסיפור. היא הדבר שעלול להפיל אותו.
הפריימים חשוכים יותר, חלק גדול מהעונה מתרחש בלילה, הקלוז-אפים מתעכבים על שתיקות והסאונד כבר עובד כמו במותחן. מלבד הדיבור המוזר של צ'אד וכמה גאגים קטנים, כמעט שום דבר לא מרגיש כמו קומדיית הספורט של העונה הראשונה.
והכי יפה הוא שהצופה לא יבחין מתי השינוי מתרחש. היא פשוט מחליקה לשם בהדרגה, עד שבשלב מסוים אתה קולט שאתה כבר לא מחכה לניצחון הגדול במגרש או לבדיחה הבאה - אתה מחכה לראות אם אחת הדמויות הולכת להירצח.
בלי להרוס שום דבר, ראיין מצליח להפוך את התמימות והטיפשות של ג'רי בעונה הראשונה למשהו מאיים ומעורער. המבט משתנה, הנוכחות נעשית מאיימת וגם המצלמה מתחילה להתייחס אליו אחרת. פתאום הדמות שהייתה בשולי הסיפור הופכת לאחד העוגנים שלו. והוא גונב לפאוול את ההצגה.
בצורה מרעננת, העונה השנייה ממשיכה כמעט ישירות מהמקום שבו הראשונה נעצרה. אין ריסט נוח, אין התחלה מחדש. אפילו מספור הפרקים ממשיך: העונה הראשונה מסתיימת ב-"6th Quarter", והשנייה מתחילה ב-"7th Quarter".
וזה מה שהופך את כל השינוי הזה למרשים יותר: הוא לא מרגיש מקרי. דמויות שנראו קודם כמו קישוט לא מרגישות כאילו פתאום נזכרו בהן, אלא כמו מהלכים שהונחו שם מראש ועכשיו מתחילים להשתלם.
במקביל, הנרטיב הספורטיבי הולך ודועך והופך להיות שולי. וזה אולי השינוי הכי חשוב שעברה "צ'אד פאוורס": היא התחילה כקומדיית ספורט על גבר עם אף מזויף, ובעונה השנייה הספורט הופך לתפאורה לסיפור על זהויות, שקרים, שאפתנות ועל כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת כדי להשיג את מה שהם רוצים.
התרעות פיקוד העורף