אין בימינו המון סדרות וסרטים שיש להם אימפקט על גבי מסך גדול או קטן על תרבות הפופ או שפה/לבוש. התרכזו, אבל באמת, לדקה או שתיים, ונסו לחשוב על תכנים שעזרו לשנות את העולם ואת איך שאנחנו רואים אותו ואת האנשים שבו.
ברשימה שלי יש בדיוק שם אחד. 13 סדרות, כאלף פרקים. 13 סרטים, ולמעלה מ-800 שעות של תוכן (לפני שדיברנו על מאות ספרים ופודקאסטים ומחוות של מעריצים). פרויקט שאם תתחילו היום, ה-8 לספטמבר, תסיימו מתישהו לקראת סוף אוקטובר, גם אם תקדישו לזה 24 שעות ביממה.
הייקום של "מסע בין כוכבים" הוא אוטופי מייסודו ובגרעין שלו, וגם אם בשנים האחרונות חדר אליו הזרע הרעיל שפולש לפאנדומים אחרים - אני מסרב לקבל את הגזירה הזו ומאמין שבדרך כזו או אחרת - דווקא היקום הזה יוכל לרעל, בשעה שאחרים כשלו.
דלתות אוטומטיות, שיחות וידאו, סורקים רפואיים זעירים, מדפסות תלת-ממד (המשכפלים של הסדרה), ואפילו טכנולוגיית התרגום הסימולטני שאנחנו לוקחים היום כמובן מאליו במנועי AI - כולם שורטטו קודם כל על שולחנות העבודה של מעצבי התפאורה של הסדרה. הגאונות האמיתית כאן היא לאו דווקא החיזוי הטכנולוגי, אלא הפילוסופיה שמאחוריו. ביקום של ג'ין רודנברי, הטכנולוגיה מעולם לא הייתה המטרה עצמה, אלא האמצעי. היא נועדה לשחרר את האנושות מעבדות של הישרדות קיומית (עוני, רעב, מחסור במשאבים) כדי לאפשר לה להתפנות למשימה החשובה באמת: התפתחות מוסרית, דיפלומטיה, וחקר היקום והרוח.
כדי להבין את רעידת האדמה החברתית ש"מסע בין כוכבים" ייצרה, צריך לחזור ל-1966. ארה"ב מדממת ממשבר זכויות האזרח, המלחמה הקרה מאיימת לסיים את האנושות בלחיצת כפתור אדום, וטלוויזיה הפריים-טיים המיינסטרימית היא מרחב לבן, שמרני ומפוחד. ואז מגיע רודנברי ומציב על גשר הפיקוד של ספינת החלל המובילה של כדור הארץ קצינת קשר שחורה (אוהורה), נווט רוסי (צ'כוב), והגאי יפני (סולו).
הסדרה לא עצרה שם. ב"חלל עמוק 9" (Deep Space Nine), אולי הסדרה הבוגרת והמורכבת ביותר בפרנצ'ייז, מארוול קולנועי של פוליטיקה אפורה, קיבלנו את קפטן בנג'מין סיסקו. במקום להתעלם מהצבע שלו, הסדרה השתמשה בו כדי לפרק לגורמים את הגזענות האמריקאית. הפרק "Far Beyond the Stars", שבו סיסקו חווה את חייו כסופר מדע בדיוני שחור בשנות ה-50 שנאבק לפרסם סיפור על קפטן שחור, הוא עד היום אחת מיצירות המופת החשובות והכואבות ביותר שנכתבו לטלוויזיה.
אבל הבשורה העמוקה ביותר של היקום הזה חורגת מהמאבק הגזעי, ונוגעת בשורש הפסיכולוגי של קבלת השונה והזר. "מסע בין כוכבים" השתמשה תמיד בחייזרים ובישויות מלאכותיות כסוס טרויאני פילוסופי - מראה שדרכה ניתן לבחון את הנפש האנושית.
ספוק, חצי אדם וחצי וולקני, הקרוע באופן תמידי בין רגשות ללוגיקה קרה, היה לגיבור ולמודל לחיקוי עבור כל נער ונערה שהרגישו שהם לא מתאימים למסגרת. דאטה, האנדרואיד שמייחל להבין מה עושה אותנו לאנושיים, לימד אותנו פרקים שלמים על קבלה ועל נוירו-גיוון (Neurodiversity) עשורים לפני שהמונח הזה בכלל נכנס לשיח הפסיכולוגי. שבע מתשע (Seven of Nine) מ"וויאג'ר" ואודו (Odo) מ"חלל עמוק 9" התמודדו, מבעד לשכבות האפקטים, עם טראומה עמוקה, ניתוק חברתי ומשברי זהות.
דרך הדמויות האלו, התסריטאים אילצו אותנו למצוא חמלה כלפי מי שלא נראה כמונו, לא חושב כמונו, ולא מביע רגשות כמונו. העיקרון הוולקני המפורסם - IDIC (Infinite Diversity in Infinite Combinations / מגוון אינסופי בצירופים אינסופיים) - יצא מגבולות המסך והפך לפילוסופיית חיים אמיתית עבור קהילות להט"ב וקהילות שוליים ברחבי העולם, שמצאו בספינה הזו את הבית שהחברה סירבה לתת להם.
כאן אנחנו מגיעים לנקודת השבר של ההווה, לאותו זרע רעיל שציינתי מוקדם יותר. בעידן שבו האינטרנט הפך לזירת גלדיאטורים צינית, גם הפאנדום של "מסע בין כוכבים" נדבק בחיידק של מלחמת התרבות. בשנים האחרונות, עם יציאת סדרות מודרניות כמו "דיסקברי" ו"עולמות חדשים ומשונים", ששמות בקדמת הבמה דמויות קוויריות, טרנסיות ולא-בינאריות לצד קאסט מגוון מאי פעם, צץ קול אגרסיבי מתוך הקהל. קול שזועק על "ווקיזם" (Wokeness) מאולץ ועל פוליטיקלי קורקט שהרסו, כביכול, את הילדות שלהם.
האירוניה כאן כל כך מוחלטת וחסרת מודעות, שהיא כמעט קומית. מי שמתלונן ש"מסע בין כוכבים" הפכה ל"פרוגרסיבית מדי", פשוט מעולם לא הבין מה הוא רואה. זו סדרה שתמיד, מהשנייה שבה ג'ין רודנברי הפעיל את המצלמה ב-1966, הייתה חתרנית. היא מעולם לא חיבקה את הסטטוס-קוו השמרני; המטרה היחידה שלה הייתה לנפץ אותו. להתלונן על כך ש"מסע בין כוכבים" מקדמת שוויון מגדרי וזכויות מיעוטים, זה כמו להתלונן שיש יותר מדי פשע ב"הסנדק" - זה לפספס את כל ה-DNA של היצירה.
יקומים קולנועיים אחרים בנויים על פנטזיה של טוב מוחלט נגד רע מוחלט - חרבות אור מול אימפריות פאשיסטיות, מחזורי דם אינסופיים של דיכוי ומרד. "מסע בין כוכבים", לעומתם, מציעה לנו תהליך קשה, אפור, מוסרי ובירוקרטי של חברה שמשתפרת צעד אחר צעד. ספינות צי הכוכבים אינן ספינות מלחמה במקורן; אלו ספינות מחקר. כשהדחף הראשוני של הגיבורים שלה הוא לא לירות בלייזר אלא לנתח נתונים, לא לכבוש אלא להבין דיאלקט של תרבות זרה, הרעל לא יכול להישאר בגוף לאורך זמן.
במלאת 60 שנה ליקום הזה, החזון המקורי רלוונטי היום בדיוק כפי שהיה בשיאה של המלחמה הקרה. בעולם שמתעקש יותר ויותר להסתגר בתוך חומות של לאומנות, פחד וציניות, "מסע בין כוכבים" נותרת המצפן הטלוויזיוני היחיד שמעז להצביע למעלה, לכוכבים ולהזכיר לנו שאם רק נהיה מספיק סובלניים וסקרנים, אנחנו עדיין יכולים להנדס עתיד מזהיר ולהרחיק לכת יותר מכל אדם בהיסטוריה.
התרעות פיקוד העורף