צפיתי בשניים על המסך, יושבים זה לצד זה, ולא צריך יותר מדי זמן כדי להבין שמשהו לא שגרתי קרה כאן. לא עוד פוליטיקאי יהודי שמבקש קולות ערביים, לא עוד פוליטיקאי ערבי שמבקש לגיטימציה מהיהודים, ולא עוד עסקה קואליציונית מטונפת שנולדה סביב המספר הקדוש 61. שני אנשים שונים מאוד, החליטו שהם מעדיפים לבנות גשר למרות המורכבות והשוני מאשר להמשיך לעמוד משני עברי התהום. בעיניי, זה אחד המהלכים האמיצים והמעניינים ביותר שנעשו בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות.
ואני מודה: התרגשתי לראות אותם יושבים יחד באולפן. יש משהו כמעט פשוט בתמונה הזאת, ודווקא בגלל הפשטות שלה היא כל כך חזקה. יהודי ציוני אוהב ישראל וערבי ישראלי שמחפש פתרונות לפיוס, שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים, יושבים זה לצד זה ומדברים על שותפות. גם אם החיבור הזה לא יצליח בסופו של דבר מבחינה פוליטית, גם אם הוא יתפרק בדרך, התמונה הזאת של השניים כבר תישאר. היא תישאר כתמונה של ניסיון. של אומץ. של תקווה. של האפשרות, שעדיין קיימת כאן, לחיים משותפים ולדו-קיום.
זה אומר הכל על השותפות הזו ועל מנסור עבאס, האיש שמנסים כל כך להכתים כאויב. הם בחרו לטענתם לסגור את השותפות בשתי פגישות וחצי ואפילו לא חתמו על הסכם ביניהם, משום שהבינו כי חוזה מפורט עלול להכניס אותם לרשימת מחלוקות ופינות מיותרות. הם בחרו ללכת בדרך אחרת, ולהתחיל קודם כל עם חוזה שמבוסס על אמון אישי. העובדה שאין ביניהם חוזה היא ההצהרה הפוליטית החזקה ביותר שלהם.
אפילו דנה ויס התקשתה להאמין למה שראתה מולה, וחזרה שוב ושוב על אותה שאלה, תיאמתם את זה ביניכם? "לא", השיבו השניים. הם פשוט חושבים באותו אופן. ויס הקשתה בשאלות נוקבות אבל דווקא שם התברר עד כמה השותפות ביניהם אמיתית. עבאס יצא להגנתו של סגלוביץ ולהיפך, בלי דף מסרים בלי הצגה מתוזמרת מראש. שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים אך מצליחים לדבר. אפילו דנה ויס נראתה מופתעת מעוצמת האותנטיות של החיבור הזה.
סגלוביץ איש מערכת, ניצב בדימוס, מי שהיה במשך שנים חלק מהלב של המיינסטרים הישראלי, אדם שטיפל בפרשות שהגיעו עד לצמרת המדינה, ופתאום הוא מוצא את עצמו מצטרף לסיעה ערבית, לצד מנסור עבאס שהפך למוקצה על ידי ממשלת הימין, ואפילו מוחרם על ידי ממשלת השינוי מאז השבעה באוקטובר. סגלוביץ יודע היטב איזה מחיר ציבורי הוא עומד לשלם, וכבר עכשיו הוא חווה אותו. אדם שהיה במשך שנים סמל לממסד הישראלי מוצג לפתע על ידי מתנגדיו כ"תומך טרור", "תומך חמאס", "שמאל קיצוני" ואפילו "בוגד". דווקא התגובה הזאת ממחישה מדוע המהלך שלו משמעותי כל כך.
סגלוביץ אינו מגיע עם תווית של אדם שאיש לא מצפה ממנו לדבר. להפך. יש לו ביוגרפיה שמעניקה לדבריו משקל דווקא בקרב מי שלא בהכרח חושבים כמוהו. כשהוא אומר "אני סומך על מנסור", השאלה אינה רק מה הוא חושב על מנסור עבאס. השאלה היא מה הדבר הזה גורם לאדם מהמרכז הישראלי לחשוב על עצם האפשרות של שותפות יהודית-ערבית.
הרגע המשמעותי ביותר בריאיון של דנה ויס היה בעיניי דווקא הרגע שבו היא לא אפשרה לתמונה היפה להשתלט על השאלות הקשות. השאלה על ארגון חמאס הייתה שאלת המבחן. עבאס אמר בצורה ברורה שהוא נגד טרור, נגד אלימות ובעד שלום, אבל סירב להיכנס לנוסחה שבה גינוי חמאס הופך מיד לדרישה לומר שצריך "להשמיד" אותו, ומשם לשאלה מה הוא חושב על כלל האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, ולכן הוא נמנע מלהיכנס לפינה הזו.
וצריך לבקר את התשובה הזאת. מנהיג פוליטי בישראל חייב להיות מסוגל להתמודד עם שאלות קשות על ארגון טרור שביצע טבח באזרחים ישראלים ואם אינו מסוגל באופן גורף לגנות אותו או לדרוש לחסלו, זה בעייתי. אבל דווקא כאן הגיעה התשובה המעניינת של סגלוביץ. במקום לומר "אני לא מסכים איתו ולכן השותפות בלתי אפשרית", הוא הפך את נקודת המבט: תחשבו איך מנסור מרגיש כשהוא שומע אותי אומר שחמאס הוא ארגון טרור ושצריך לעשות הכול כדי שלא יהיה קיים, והמצביעים שלו שומעים את זה.
וזה שיעור שהפוליטיקה הישראלית שכחה. גם הדגל הישראלי שסגלוביץ נושא על דש מעילו, והוא מביא איתו לרע"ם הוא הרבה יותר מסמל. הוא בעצם אומר: אני לא מוותר על הזהות שלי כדי לעבוד עם אזרחים ערבים. מנסור עבאס מצדו לא צריך להפוך ליהודי ציוני כדי להיות שותף פוליטי של סגלוביץ. אם הברית הזאת תצליח, היא תהיה מדויקת, משום שאף אחד מהצדדים לא נדרש למחוק את עצמו כדי להיכנס אליה.
בישראל חיים 2 מיליון אזרחים ערבים, אזרחי המדינה, בעלי תעודת זהות ישראלית, שזכאים לייצוג פוליטי, לביטחון אישי, לזכויות ולשוויון בדיוק כמו כל אזרח אחר. כמו שיש שיתוף פעולה בחברה, בחינוך, ברפואה, בטכנולוגיה, בכלכלה, הגיע הזמן שתהיה שותפות גם בפוליטיקה, הגיע הזמן לפרוץ את המחסום שמתרחש רק בבימת הכנסת. במשך שנים השאלה הערבית בישראל נגררה כמעט תמיד לקצוות: או חשדנות ופחד, או דרישה מהציבור הערבי להוכיח שוב ושוב את נאמנותו ליהודים ולישראל. אבל שותפות אזרחית אמיתית צריכה להתחיל ממקום אחר: להכיר בכך שהאזרחים הערבים הם חלק מהמדינה הזאת, ושהם זכאים להיות שותפים בעיצוב עתידה.
דווקא בהקשר הזה יש משמעות עצומה לכך שעבאס אומר בפומבי שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ושהזהות הזאת לא עומדת להשתנות. אפשר לחלוק עליו בנושאים רבים, אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות הפוליטית של מנהיג ערבי שמבקש לנהל את המחלוקת מתוך המציאות הקיימת ולא מחוצה לה. השאלה מבחינתי אינה אם מנסור עבאס חושב בדיוק כמו היהודי הציוני שיושב לידו. הוא לא צריך לחשוב כמוהו. השאלה היא האם הוא מוכן להכיר במדינה הזאת כפי שהיא ולדרוש בתוכה שוויון ושותפות לציבור שהוא מייצג. והתשובה שלו היא כן.
מכאן מגיע גם המבחן של סגלוביץ. האם החברה היהודית מוכנה להכיר בכך ששותפות יהודית-ערבית אינה איום על הציונות, אלא יכולה להיות דווקא ביטוי שלה? האם אנחנו מסוגלים לומר שאפשר להחזיק בזהות יהודית וציונית ברורה, ובאותו זמן להכיר בזכויותיו המלאות של האזרח הערבי? בעיניי, לא רק שאפשר. חייבים.
סגלוביץ אומר שהאצבע שלו אינה "אצבע 61" של אף צד. זו אמירה חשובה במדינה שהתמכרה לפוליטיקה של אצבעות. במשך שנים כמעט כל דיון פוליטי בישראל מסתכם בשאלה מי יספק את הקול האחרון שיחזיק ממשלה. מי יערוק, מי יצטרף, מי ייתן את האצבע שתאפשר עוד ממשלה לשרוד.
הברית הזאת מנסה להציע משהו אחר: שותפות שאינה מתחילה ונגמרת ביום ההצבעה בכנסת. שותפות לאורך זמן שתתווה תקווה חדשה ודרך אחרת. שתעניק לגיטימציה לשותפויות כאלה בעתיד, וסגלוביץ שעושה צעד אמיץ וגדול, נושא את הדגל הזה על גבו.
כמובן שאם היא תישאר רק תמונה יפה באולפן, היא לא תהיה שווה הרבה. אם היא תהפוך לעבודה משותפת בנושא הפשיעה בחברה הערבית, בשירות האזרח לערבים, בחינוך, בכלכלה וביצירת מרקם חיים משותף, אז היא כבר תהיה הרבה יותר מעוד מהלך בחירות.
כאן גם נמצא המבחן האמיתי של סגלוביץ ועבאס. לא בריאיון, לא בסקרים ולא במחיאות הכפיים. המבחן יגיע כאשר תהיה מחלוקת אמיתית. כאשר יופעל עליהם לחץ מהמחנות שלהם. כאשר אחת העמדות תעלה להם במחיר פוליטי. אז נדע אם מדובר בברית של אנשים שמאמינים זה בזה או בעוד חיבור פוליטי שנוח כל עוד הוא משתלם.
אני רוצה את הגשר הזה, הגשר הזה הוא התקווה שלנו. אני רוצה לראות יותר יהודים שמסוגלים לשבת עם ערבים בלי להתנצל על יהדותם, ויותר ערבים שמסוגלים לשבת עם יהודים בלי להתנצל על זהותם. אני רוצה פוליטיקאים שמבינים שהמטרה אינה לגרום לצד השני להיעלם, אלא למצוא דרך לחיות כאן יחד למרות המחלוקות.
ולכן, גם אם הברית הזאת לא תצליח פוליטית, היא כבר עשתה משהו. היא יצרה תמונה. אבל לא סתם תמונה. תמונה שמספרת סיפור אחר על ישראל: לא רק פחד, לא רק חשדנות, לא רק חרמות ולא רק מאבק בלתי נגמר על 61 אצבעות. יש בה רמז של אחווה, ניסיון לייצר אמון, ואמונה שאפשר לקיים כאן חיים משותפים.
בעיניי, זה המעשה הגדול ביותר של סגלוביץ. הוא לא רק הצטרף לסיעה ערבית. הוא הסכים לשלם מחיר אישי וציבורי כבד כדי לומר שהגשר הזה יתחיל להיבנות. והוא עשה את זה מתוך הזהות שלו, לא מתוך ויתור עליה.
אולי בגלל זה אני מאמינה שהתמונה הזאת תישאר הרבה אחרי שהמספרים בסקרים יתחלפו והכנסת הבאה תיבחר. אם המהלך יצליח, הוא עשוי להפוך לאחד החיבורים המשמעותיים בפוליטיקה הישראלית. ואם הוא ייכשל, עדיין תישאר מאחוריו תמונה אחת חזקה של שני אנשים שבחרו לנסות לדבר.
ובעיניי, סגלוביץ ועבאס כבר ראויים להיכנס לספרי ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית לא מפני שהם פתרו את המחלוקות, אלא מפני שהם העזו לחצות אותן. במדינה שמחפשת כל הזמן את מי שצריך להדוף החוצה, הם בחרו להכניס מישהו פנימה. וזה, דווקא עכשיו, מסר של תקווה.
התרעות פיקוד העורף