"כשאני מפספסת תפקיד שמאוד רציתי, אני פשוט אומרת לעצמי: ‘טוב, זה היה המזל של השחקנית הזו, ובפעם הבאה המזל יהיה שלי'", היא מספרת. "ככה אני מנהלת את עצמי מאז ומעולם. זה קרה לי גם בטקסים של פרסי אופיר".
"הייתי מועמדת לפרס כמעט בכל שנה, המון פעמים. את יושבת באולם, מחכה במתח לשמוע מי הזוכה, ופתאום מכריזים על מישהי אחרת. גם אז אמרתי לעצמי: ‘נו, זה היה המזל שלה, שיהיה לה לבריאות, באמת מגיע לה'. ככה התנחמתי בכל פעם מחדש".
"לדוגמה, בעבר שיחקתי בסרט ‘תפוחים מן המדבר', ואז ביקשו ממני לבצע אותו התפקיד גם בגרסת התיאטרון. אמרתי להם לא, כיוון שכבר עשיתי את הסרט. מבחינתי, סגרתי את הקטע הזה. לא רציתי לחזור ולעשות משהו שכבר עשיתי בעבר. זה פשוט לא מעניין. אני חייבת לעשות דברים חדשים, ככה אני בנויה".
משחק מאז ומעולם
פינקלשטיין נולדה בסופיה שבבולגריה ובגיל שנה עלתה עם הוריה לישראל. אביה היה צייר ומשורר שהתפרנס מעבודות יציקה ואמה הייתה מנצחת במקהלות. "גדלתי ביפו, שבה כל הבולגרים התקבצו. הם ידעו להתארגן מדהים, לערוך מסיבות בכל יום שישי, לשיר ולספר בדיחות", היא משחזרת. "כשההורים שלי אירחו את המסיבה, היו מעבירים את אחותי ואותי לישון בחדר של ההורים כדי שהם יוכלו לחגוג בסלון. היינו שוכבות ומקשיבות לבדיחות שהם מספרים. לפעמים אלה היו בדיחות גסות, ואת הפואנטה הם היו מספרים בלחישה, כדי שלא נשמע".
"אני הבטתי בקופסה היפה הזו שנקראה במה, המלאה בצבעים ובקולות. זה היה קסם טהור. שם בעצם למדתי שאני רוצה להיות שחקנית. כשהיו לנו בחינות בבית הספר העממי, וחילקו שאלון שבו היינו צריכים לכתוב מה נרצה להיות כשנהיה גדולים, כתבתי כל מיני מקצועות כמו פקידה ומהנדסת. בסוף, בשולי השורה, השארתי מקום קטן וכתבתי ‘שחקנית'. זה מה שבאמת רציתי בתוך תוכי, אבל פחדתי שיצחקו עליי או שיגידו בזלזול ‘יאללה יאללה, שחקנית'".
טאי צ'י, פילאטיס וצ'יקונג
"הוא אמר לי שהוא רוצה לצלם סרט חדש ושהוא ראה תמונות מההצגות שעשיתי וכתב את התפקיד הראשי במיוחד עבורי. הסברתי לו שאני בטירונות, והוא הפעיל קשרים והגיע עד ללשכת הרמטכ"ל. בסוף קיבלתי חופשה מיוחדת מהצבא לצורך הצילומים. הצבתי למנחם שני תנאים".
"התנאי הראשון היה שהצילומים יתחילו רק אחרי שאסיים את הטירונות. הוא הסכים. התנאי השני נגע לסצינות העירום שהיו בתסריט. אמרתי לו בצורה חד-משמעית: ‘לא'. הוא שאל אותי: ‘אם ניקח כפילת גוף, זה יפריע לך?'. עניתי: ‘לא, לא אכפת לי, העיקר שההורים שלי ידעו שזו לא אני על המסך'".
"אנשים בקולנוע תהו איך קיבלתי כל כך הרבה תפקידים של נשים מזרחיות, הרי פינקלשטיין הוא השם הכי לא מזרחי שיש. בתיאטרון הבימה הכירו אותי כפינקלשטיין, אבל הם לא ידעו שאמא שלי ממשפחת פרץ. כך שבעצם אני חצי ספרדייה וחצי אשכנזייה. הצד האשכנזי שלי, מצד אבי, הוא שורשי מאוד בארץ. סבא רבא שלי הגיע מרוסיה לבולגריה".
בימים אלה יוצא לאקרנים הסרט "בחורים טובים 3" שבו משחקת פינקלשטיין בתפקיד קומי קטן. והיא עובדת על הסרטים הבאים. "שרק ימשיך", היא אומרת. "זה אחלה מקצוע, ותשמע – אני יכולה להיות גם בת 120 ועדיין להמשיך לשחק על הבמה ובקולנוע".
התרעות פיקוד העורף