אני תמיד מזכיר בטורים שלי שיש הבדל גדול מאוד בין המציאות לבין מה שאנחנו רואים על מסך הטלוויזיה. אבל יש מקרים מסוימים שבהם הטלוויזיה משתלטת לחלוטין על החיים עצמם. דבר כזה קרה לי אי שם בילדותי, כשנחשפתי ליצירת המופת שהיא "אחד העם 1", וכמובן גם ל"אחד העם 101". אני יכול לשבת ולכתוב לכם כתבה שלמה על הסיבות שבגללן אלו היו התוכניות הטובות והחשובות ביותר, ששינו לחלוטין את הקומדיה בישראל, אבל לא לשם כך התכנסנו. אני זוכר את עצמי צופה ב"אחד העם" בפעמים הראשונות ולא מבין בדיוק מה אני רואה, אבל מתאהב לחלוטין בדבר. מאז ועד היום דבר אחד נשאר יציב: התפתח אצלי ניב מיוחד של עברית, "אחד העמית", ולא משנה לאן אני הולך הצמד האייקוני הזה פשוט יוצא לי מהגרון. או כפי שהם היטיבו לתאר: "אפשר להוציא את הבמה מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהבמה".
עקב האכילס שמלווה את הצמד הזה מראשית דרכו הוא דבר שאפשר לכתוב עליו דוקטורט בתקשורת. מסיבות די ברורות, היצירה שלהם תמיד מתקבלת בצורה לא רגילה. זה מתחיל בקטילות: סדרה רואה אור, והמבקרים לא מבינים מה הם ראו. זה קרה ב"אחד העם 1" וגם ב"אחד העם 101", ב"נוכלות", בפינה ב"ארץ נהדרת", בתשדירי הבחירות בכאן ואפילו ב"מה נסגר?". איכשהו, הצמד הזה הוא סוג של משולש ברמודה של מבקרי התרבות: הם חוטפים ביקורות צולבות על מוצר מדהים ברמתו. אבל, וזה אבל גדול, אחרי שחולפות כמה שנים מהשידור המקורי, פתאום היצירה זוכה לאהבה מחודשת. כך רבות מהתוכניות שלהם קיבלו חיים חדשים ברשת וזכו למעמד של קאלט.
וכעת לספיישל החגיגי "עדיף שנשאר ביחד" של רשת 13, שלזכותה ייאמר שהיא הייתה מהראשונות שהבינו את הכוח שטמון בצמד הזה, עוד מימי "אחד העם" העליזים. בזכיינית החליטו להמר, ובמקום עוד תוכנית מנומנמת לכבוד החגים - ליצור ספיישל פרי עטם של פלד ופוליאקוב. אם הייתם שואלים אותי מה יהיה בספיישל כזה, הייתי עונה: נון-סנס והרבה רפרנסים מהעבר. ולמען האמת, זה בדיוק מה שקיבלנו. אמנם ניכר שישראלים לא עפים על הומור חסר היגיון, או אולי נכון יותר לומר שזה לא כוס התה שלהם, אבל אני דווקא מרגיש שזה סוג ההומור האהוב עליי. מצאתי את עצמי נקרע מצחוק בכל כך הרבה רגעים. איך אפשר להישאר אדיש ליעל פוליאקוב מחופשת לכבשה, בזמן שאילן מאכיל אותה בחסה על הבמה בבית אבות?
אחד המוטיבים שמלווים את יעל ואילן בפרויקטים האחרונים שלהם הוא המוזיקה. גם ב"נוכלות" וגם ב"להקת ארבע" הדמויות סובבות סביב כמיהה לקריירה מוזיקלית שפשוט לא מצליחה להתרומם. לכן לא הופתעתי לגלות שמדובר בספיישל מוזיקלי במיוחד. במרכז הסיפור עומדות שתי אחיות, שושה ורוזי, המוכרות גם כהרכב "צמד חמד". במהלך העלילה המאוד גמישה צצים בזה אחר זה המון שירים. רובם מתבססים על לחנים מוכרים, שאליהם שולבו מילים ברוח חגי תשרי. מצפייה אחת בלבד אני יכול להעיד שכבר הספקתי להידבק לחלקם הגדול. במקרה הזה, המטרה של שושה ורוזי היא לחבר שיר שיאחד את העם וכאן בדיוק נפגשת הסאטירה עם המציאות.
מעבר להומור, אני מרגיש שהתוכנית הגיעה גם עם ביקורת חברתית מסוימת. אחד המוטיבים שחזרו על עצמם היה שדמותה של רוזי (יעל פוליאקוב) ניסתה כל הזמן להיתלות באלמנטים דתיים. כך, לדוגמה, היא סיפרה שהתחילה לשמור שבת ולברך על מים, והאשימה את הכישלונות שלהן בעניינים הלכתיים. זה הרגיש ממש כמו האייטמים שלא מפסיקים לצוץ על מפורסמות שלוקחות על עצמן צניעות רק יום אחד בשבוע, או שמירת שבת לא כולל סיגריות. שושה, שאותה מגלם פלד, התנגדה למחוות הדתיות הללו והראתה כמה הן רחוקות מהמציאות. הכול הרגיש כמו ביקורת על התנועה הזו של שימוש בדת לצורכי טראפיק. ובגלל שזו הייתה ביקורת מרומזת ומדויקת, היא פגעה בול בפוני.
קשה לי לומר איך "עדיף שנשאר ביחד" תתקבל. לדעתי, מדובר ביצירת מופת, אבל סביר מאוד שגם הפעם זה יתחיל כפלופ בעיני רבים. למרות זאת, יש לי תקווה בלב שאנשים כן ייתנו להם צ'אנס אמיתי, כי רקורד של מעל 20 שנה לא הולך ברגל. תודה לאילן וליעל שגם נתנו לנו ספיישל חג שונה, אחר וקורע, ועל הדרך הוסיפו לי עוד כמה ביטויים חדשים לז'רגון. וכל הכבוד לרשת 13 שיצאה מהקופסה והביאה לנו תוכנית חג שאני אשכרה אחזור לצפות בה. ובהזדמנות חגיגית זו אאחל לכם חג שמח, ושתהיה שנה עברית נפלאה ומלאה בטלוויזיה איכותית.
התרעות פיקוד העורף